פסטיבל הקולנוע ירושלים כבר כאן וצפוי להימשך עד 20 בדצמבר 2020. הפסטיבל מתקיים השנה במתכונת מקוונת. צפיתי בחמישה סרטים מובילים ויצאתי עם תובנות.
סאבלט- סרט הפתיחה
הסיפור מספר את סיפורו של מייקל, (ג'ון בנג'מין היקי) עיתונאי אמריקאי, הומוסקסואל, המסקר את תחום התיירות בערים הגדולות בעולם עבור הניו יורק טיימס. , המגיע לתל אביב, לאחר שהליך פונדקאות, בו החל עם בן-זוגו, הסתיים בלידה שקטה. מייקל מסבלט חדר בדירה, בה מתגורר תומר (ניב ניסים) קולנוען צעיר ומקומי.
אני חייבת לציין שאין לי מושג מדוע נבחר דווקא הסרט הזה לפתוח את פסטיבל הסרטים. בעיניי, הסרט משעמם וחסר מעוף. אין בו שום דבר חדש והוא לא מביא משהו שלא ראינו בעבר מאיתן פוקס- עירום, ביקורת פוליטית, קונפליקט סביב זהות וטרגדיה, שבד"כ נפתרת על ידי משולש רומנטי.
שחקני המשנה והניצבים שיחקו גרוע (ניכר שהיו מודעים מאד למצלמה שמצלמת אותם) והסצנות היו מאולצות מאד כדי להמחיש קלישאות של קומדיה רומנטית. ואולי לכך כיוון פוקס. כנראה שלעין לא ישראלית, הסרט מאד מרגש ונוגע כיוון שקטף ביקורות טובות לאחר הצגת הבכורה בפסטיבל טרייבקה, אבל נשגב מבינתי למה ישראלי, ואפילו התל אביביים עצמם, יאהבו את הסרט. הסרט מתאר את הפערים הבין דוריים- הן ביחס למשפחה, הן ביחס למושג "אהבה" והן ביחס לחיים עצמם. לא רואה אדם מעל גיל 35 לא נכנס לדיכאון מצפייה בסרט הזה, שהופך את הדור שלנו ללא רלבנטי.
עם זאת, נקודת האור בסרט היא משחקו הנפלא של ניב ניסים, שזהו סרטו הראשון. ניסים מהווה דמות קופצנית וחיננית שהדור של היום מאד יכול להתחבר אליה והדור הוותיק יותר יכול להתעצבן ממנה בקלות.
עוזרת אישית
אתחיל מהסוף: הסרט גאוני.
והסיבה שאני מתחילה מהסוף היא כי רק בסוף הצלחתי להבין את הסרט, שבמשך 45 הדקות הראשונות יכול לגרום לך לצאת מהאולם (או במתכונת הנוכחית- לסגור את החלונית).
הסרט מתאר יום בחייה של עוזרת אישית של טייקון מעולם הבידור בחברת הפקות גדולה. כיוון שלאורך כל הסרט דמותו של אותו אדם לא נראית, מלבד קולו והתייחסות הסביבה לנוכחותו, יש האומרים כי דמותו נשענת על זו של הארווי ויינשטיין, ענק הסרטים שהורשע בשורה ארוכה של תקיפות מיניות.
לאורך כל היום ניכרת במסך דמות צייתנית, מסורה, מאורגנת ומסודרת, שאפילו מקבלת בהכנעה התנהגות גסה וברוטלית מהבוס שלה ומהקולגות לצידה. במשך כ-45 דקות, הקהל חווה את המתיחות הנלווית לביצוע עבודתה, אפילו יש לומר עינוי וסבל. היא שומעת ורואה הכל, נאלצת לספוג צעקות והכפשות וגם להתמודד עם בחורות שיוצאות ונכנסות מלשכתו של הבוס, כשהיא מבינה בדיוק מה קורה בחדרי החדרים. באחת הסצנות רואים אותה אפילו נאלצת לנקות את הספה, כיוון שנותרו עליה כתמים.
מבלי לעשות ספויילרים מיותרים- העלילה מקבלת תפנית מעניינת, כשהעוזרת האישית, שמלווה עוזרת חדשה לבית מלון ומגלה שהבוס שלה נמצא שם איתה, מעזה לעשות מעשה ולהתלונן על התנהלותו. רצף האירועים שמתרחשים מאותו רגע גורם לנו לרצות לחבק את העוזרת האישית ולצעוק עליה באותה עת.
בעולם שבו תנועת ה ME TOO עדיין בועטת ורלבנטית, הסרט מעורר מחשבה ומוציא מאיתנו רגשות שאנחנו חווים ביום-יום אל מול הסיפורים והעדויות- תסכול, חמלה ועצבים. ממליצה בחום.
קג'יליונר
מדובר בסרט שהזכיר לי כמה אני מתגעגעת לקולנוע. לשבת באולם מלא באנשים ועדיין להרגיש שאני לבד מול הסרט. לבכות ולצחוק לבד, אבל בהרמוניה.
הסרט נע סביב זוג נוכלים שבמשך 26 שנה טיפחו ושיכללו את כישורי הרמייה של בתם היחידה, אולד דוליו (אוון רייצ'ל ווד). אין ספק שמדובר בדינמיקה מוזרה בין ההורים ובתם, והם למעשה מתנהגים כמו שלושה שותפים לפשע, כשהבת מנותקת לגמרי מגינונים של העולם החיצון- לא יודעת מהי אהבה אמיתית, לא יודעת איך חוגגים ימי הולדת, איך רוקדים ולפעמים מה אומרים באינטראקציות חברתיות.
באחד ממעשי ההונאה, מצטרפת לחייהם בחורה זרה צעירה שמצליחה לערער את מערכת היחסים בין השלושה. היא מתלבשת בהידור, יש לה כסף ועבודה והיא יודעת להשתמש במיניות שלה.
הסרט מצטרף לשורה של סרטים מהעבר של משפחות שעוברות מסע משותף – פיסי ורגשי- ולומדות הרבה אלה על אלה (מזכיר מאד את "מיס סאנשיין הקטנה"). הוא נע בצורה דינאמית, קלילה ומהירה, משעשע מאד ובו בזמן מאד מרגש. כל סצנה בו הזויה מקודמתה ואנחנו חווים את הסרט בעיניים של "מה לעזאזל קורה כאן?" ובמקביל ההתגלות שעוברת אולד דוליו במהלך הסרט גורמת להתרגשות רבה.
אחד המסרים הבולטים של הסרט שם דגש על היחסים בין הורים לילדים. אולד דוליו מרגישה שהיא אחראית להורים שלה כל הזמן, אבל בעצם גם מאד תלויה בהם. היא רואה אותם עושים טעויות ולומדת לאט לאט לשחרר אותם כי היא מבינה שהם רק מזיקים לה. בזכות הצעירה שהצטרפה אליהם, היא גם מבינה שהם לא היו הורים טובים עבורה ויש לה עוד הרבה ללמוד ולהכיר בחיים. מומלץ מאד לצפייה לכל המשפחה.
מנהיג בהזמנה
אנשי התקשורת המכורים, כמוני, יתחברו לסרט הזה עוד בשלב קריאת התקציר, וזו גם הסיבה שבחרתי לצפות בו (מלבד הליהוק המושלם של סטיב קארל לתפקיד הראשי, שכבר עושה חשק לסרט).
הסרט, שיצר הקומיקאי ג'ון סטיוארט ("הדיילי שואו"), הוא סאטירה פוליטית שנונה הלוקחת אותנו אל עיירה זעירה בלב ארצות הברית שהופכת למוקד של מאבק סוער וחסר גבולות בין שני יועצים פוליטיים בכירים. סטיב קארל מככב כיועץ בכיר של המפלגה הדמוקרטית המזהה הזדמנות ייחודית לגיוס מצביעים בעקבות סרטון ויראלי של חקלאי מקומי. הוא מגיע למקום ומצליח לשכנע את החקלאי, איש צבא בגמלאות, לרוץ לראשות העיירה. אלא שהמפלגה הרפובליקאית לא נשארת חייבת ומשגרת לשם את האויבת המושבעת והמבריקה שלו (רוז ברן).
הסרט בוחן למעשה כל טכניקה ואסטרטגיה עליה חושבים היועצים הפוליטיים בעת ניהול קמפייני בחירות ובעיקר שופך אור על החשיבה המוקדמת שיש ליועצים על הבוחרים ועל ההמונים. מכל משפט בסרט ניתן ללמוד על הדרך שבה מפעילים עלינו מניפולציות ומה תפקיד התקשורת במניפולציות הללו.
ישראל של 2020, אחרי כל כך הרבה מערכות בחירות, מוניציפאליות וארציות, יכולה להתחבר בקלות לסרט הזה ולהנות מכל רגע ורגע בו. כל מילה נוספת על הסרט תגרע ממנו (או תעשה ספויילר) ולכן אני ממליצה בחום להזמין ולצפות. אל תשכחו להיות עם דף ועט ולקחת רשמים- מי יודע מתי תתמודדו בעצמכם.
מתנקשות
בין כל הסרטים בהם צפיתי, אי אפשר היה לוותר על הסרט הזה.
הסרט הינו סרט תיעודי על הפרשה שהסעירה את העולם, בה שתי נשים, לא מוכרות זו לזו, מרעילות את קים ג'ונג נאם, אחיו למחצה של שליט קוריאה הצפונית, קים ג'ונג און.
הסרט, שעקב אחרי כל הפרשה במהלך המשפט ועד לשחרורן של השתיים, מסופר מזוויות שונות ששופכות אור על הרצח המסתורי- הסנגורים של השתיים, המשפחות שלהן, הרשתות החברתיות שלהן ועיתונאי מרכזי אחד שמביא עמדה ספקנית וגורם לנו לתהות האם המסופר הוא האמת.
החשודות ברצח הן שתי נשים צעירות, האחת ממלזיה והשנייה מווייטנאם. לא ברור האם באמת מדובר במתנקשות מתוחכמות, כחלק מרשת גדולה יותר של מתכננים ומוציאים לפועל, או שמא, כפי שטענו במשפטן, מדובר בנשים תמימות שנפלו קורבן למשחקי שלטון מעוותים מבית היוצר של הדיקטטורה האכזרית והמסוגרת?
הסרט מתובל בעובדות, מביא עדויות וסרטונים ומצטט רגעים מהותיים מהמשפט שריתק את העולם. עשוי טוב ומצוין.
בפסטיבל משתתפים יותר מ-80 סרטים ומתקיימים בו השנה שש תחרויות: התחרות לקולנוע ישראלי עלילתי, התחרות לקולנוע ישראלי תיעודי, התחרות לקולנוע ישראלי קצר, התחרות לקולנוע ניסיוני, התחרות הבינלאומית והתחרות הבינלאומית לסרטי ביכורים. הסרטים משקפים את מיטב היבול הקולנועי השנתי, הישראלי והבינלאומי.
ההקרנות הווירטואליות יתקיימו במערכת צפייה של חברת Shift72, אשר שימשה את הפסטיבלים המובילים בעולם ובהם פסטיבל ניו יורק ו-SXSW. השילוב של ממשק ידידותי להפליא עם היכולת להקרין קבצי סרטים באיכויות הגבוהות ביותר יספק לצופה הישראלי את חוויית הצפייה האולטימטיבית.
ד״ר נועה רגב, מנכ״לית סינמטק ירושלים והפסטיבל, ואלעד סמורזיק, המנהל האמנותי:
"אנחנו מאמינים שאין תחליף למפגש ממשי שמייצרים פסטיבלי הקולנוע בין קהל, יוצרים וקולנוע על המסך הגדול. ואולם, בתנאים המיוחדים של השנה הזאת, מתוך מחויבות עמוקה לקהל שלנו וליוצרי הקולנוע בארץ ובעולם, החלטנו להגיש תוכנית משובחת עד הבית, ובמקביל נמשיך לקוות שהנחיות משרד הבריאות יאפשרו לקיים את הפסטיבל גם באולמות. ובכל אופן, נסיים את השנה המאתגרת הזאת בחגיגה משמעותית לכל אוהבי הקולנוע".
