ערב סגירת תערוכת הבוגרות של המחלקה לאמנות ולתקשורת חזותית "קל וחומר" במכללת אמונה (טיימינג תמיד לא היה הצד החזק שלי) הגעתי למכללת אמונה לאומנויות וחינוך (שילוב מעניין מאוד, אגב) לסייר במקום ולהכיר את צוות המכללה והבוגרות הנרגשות. כולן צעירות (כל כך צעירות) ובעיקר יצירתיות ברמה הכי גבוהה שיש.
לכל אחת מהסטודנטיות ניתנה משימה לשים את המחשבות, התחושות והלב שלה ביצירה. כל אחת מעולמה שלה. כל אחת מכיוון חשיבה שונה. אבל היה חוט מקשר בין רובן – זווית ראיה נשית (נכון להיום יש רק סטודנטיות במכללה) ודתית-מסורתית.
וזה הקונספט של מכללת אמונה – פמיניזם דתי. תרבות שבה לאישה יש הרבה יותר מקול והיא מצויה במרחב ונוכחת יותר מתמיד. לרגשות שלה יש מקום, ליצירתיות שבה יש מקום ויותר מכל זה- היא יכולה להתפרנס מזה. ממזמן לא קונספט חדשני, אבל בהחלט ייחודי לראות את כל זה מתנקז למקום אחד שמשחרר את היצירות האלה לאוויר העולם. הכל דרש מחשבה ומחקר. אומנות שהיא ממזמן לא רק ביטוי אימפולסיבי, אלא מעמיק.
לא מעט מהיצירות קנו אותי, אבל היו כמה בולטות במיוחד:
הדיר – ניצן רחל רביבו
ניצן בחרה לעסוק בביקורת על תרבות הצריכה. ניצן מאמינה שאנחנו בעידן שבו קונים הכל ובכמויות גדולות. במרכז היצירה היו כמה אלמנטים חזקים: תחילה הטינופת שהיא מכרה בתוך קופסאות שעמדו בערימה זו על זו, כמו בסופרמרקט. אחר כך החזיר- חיה שמסמלת את ההתפלשות בבוץ והריצה כעדר שהורס כל מה שבדרכו רק כדי לרכוש עוד ועוד. גם הצבע האדום של היצירה והכרזות שהיו תלויות ברקע זורקות אותנו לעולם קומוניסטי שמבזה את תרבות הצריכה.
"אני רוצה להעלות לשיח את המניעים לדבר הזה ולזעזע את המתבונן בפרוייקט," מציינת ניצן, "המתבונן יבין שהפכנו לדיר אחד גדול וכל אחד מאיתנו הפך לחזיר. חזיר עם תכונות בהמתיות כמו שהתאגידים הגדולים היו רוצים שנהיה. כאלה ללא שיקול דעת או ערכים, אשר יעשו הכל כדי להשיג את הדבר הזעום ולשלם עליו מחיר מופקע ללא כל הסבר הגיוני".
20+ – שחר אור
מי מאיתנו לא זוכר כמה סבל ומורכבות הם שנות ה-20 לחיינו? התאהבויות מהירות, שברון לב, לחץ מהמשפחה והסביבה להיות משהו, לעשות משהו, להתקדם, כשכל מה שאנחנו רוצים זה להישאר במקום. שחר אור בחרה להתמקד בחוויה ויצרה מיצב של סדרת משקאות אנרגיה עליהם איורים בהשראת חוויות גילאי ה-20.
על כל משקה ישנה אזהרה שונה: "מכיל שאלות קיומיות ב4 בבוקר" או "מכיל שאלות מציקות של דודות". אזהרות משעשעות אבל גם אמיתיות מאוד.
"בפרויקט בחרתי להציג בצורה ויזואלית את חייהם של בני העשרים הכוללים בתוכם את ההנאות הרגעיות, הבלבול, ההכחשה, חרדת ההחמצה, הסטרס, הבירוקרטיה, הקושי בקבלת החלטות, הגעגועים לילדות ושאר התסביכים שמלווים את העשור הזה, בצורה ישירה, הומוריסטית ומעט מוגזמת".
משפחתית- רני אדלשטיין
אחד הקשיים שמשפחות גדולות נתקלות בו הוא הקושי בסדר וארגון. הילדים כבר עזבו את הבית (לפחות חלקם), ובכל פעם שצריך לארגן אירוע – אם זה שבת משפחתית שגרתית, יום הולדת, אזכרה או אפילו נופש משפחתי – קשה לקבוע תאריך שמתאים לכולם, לחלק תפקידים ולשתף לכולם את המידע מי אחראי על מה.
רני אדלשטיין פיתחה האפליקציה המאפשרת, בין היתר, לדעת מי מתארח אצל ההורים בשבת, מקלה על ארגון אירועים כמו ימי הולדת או נופש משפחתי החל מקביעת זמן שמתאים לכולם ועד לחלוקת תפקידים לקראת האירוע, מתזכרת על ימי הולדת ותאריכים נוספים מיוחדים למשפחה, ומכילה גלריית תמונות משפחתית, אוסף מתכונים משפחתי ועוד.
במשפחות רבות קבוצת הוואטס אפ המשפחתית היא הכלי המרכזי ביצירת הקשר בין בני המשפחה אך לצד היתרונות בקבוצת הוואטס אפ פעמים רבות, פרטים כמו מי מגיע לשבת הקרובה או מי אחראי על האוכל באירוע הקרוב נבלעים בתוך ים המידע הזורם בקבוצה. האפליקציה באה לסדר את זה.
"עיצבתי אפליקציה חוויתית שמטרתה לעזור ולהקל על משפחות ברוכות ילדים בסדר ובארגון בציון אירועים משפחתיים, באיסוף וארגון התמונות והמתכונים הייחודיים למשפחה," היא מספרת, " המטרה שלי היא שהאפליקציה תיצור פינה משפחתית חמה בנייד של כל אחד מבני המשפחה גם כשהם מפוזרים בקצוות הארץ או העולם."
שעות זמניות- תהילה טוויטו
תהילה יצרה אצלי חוויה מטלטלת. הרבה כאב ותובנות היו שם, ביצירה שלה. היא משתפת את החוויה שלה כאמא צעירה, כאישה דתייה, כ"תחנות" בחיים. ההתייחסות לסיטואציה כאל "זמנית" כואבת מחד, אך מציאותית, מאידך.
"המטרה המרכזית של הפרוייקט היא יצירת מקום לכל מי שמרגישה בודדה בתהליך הזה, ולחשוף במעט את המסע שהרבה בנות נמצאות כך שתוכל להיווצר האפשרות לשיח, שיתוף ותחושת ביחד", היא חושפת.
ועודני ילד- הלל שרעבי
הלל לקחה תצלומים של אנשים בוגרים, בסיטואציות שונות, וציירה עליהם את הילד שבתוכם. מיצג כל כך יפה שגרם לי לדמוע. כמה לפעמים אנחנו שוכחים להביט אל הילד שהיינו- אל החלומות שלו והשאיפות שלו והכאבים שבו.
"באמצעות פרויקט הגמר שלי אני מבקשת לכוון זרקור על אותו ילד פנימי שלעיתים אינו מצליח לקבל ביטוי", היא כתבה בדף ההסבר. מרגשת.
כורך- מוריה קמפניינו
מוריה צילמה את סבא שלה, ששנים הוא כורך ומתקן ספרי קודש ותשמישים. תמונות שריגשו אותי בשל הסיפור שמאחוריהן ובעיקר- הירושלמיות והמורכבות הנובעת מהן.
רווקות (שם זמני)- נגה באומס
נגה צילמה את עצמה עושה ספוקן וורד שנוגע לכל מי שהיא רווקה – ואולי גם מי שנמצאת בכלל בתהליך של רצון לשינוי. היא חושפת את עצמה פלח אחר פלח בכאב עצום ובעיקר- תסכול. מבקשת להיות מובנת וברורה. היא עוברת מסיטואציה לסיטואציה, המעידה על הבלבול שהיא חווה בעצמה. סצנה עוצמתית לכל הדעות.
לעוד עבודות: https://emunadesign.com/
