בתוך מוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים, בין שכיות חמדה היסטוריות ומוצגים המספרים את סיפורה של תרבות מפוארת, התקיים השבוע מפגש טעון ומרגש. יוצאי איראן בישראל, פעילים חברתיים, מובילי דעה ונציגי ציבור התכנסו לא רק כדי לחגוג את בוא האביב, אלא כדי לקיים מפגן עוצמתי של סולידריות. זו הייתה מחווה מרגשת לעם האיראני הנאבק על חירותו, וזעקת זיכרון לנרצחי המשטר שדמם זועק מן האדמה. בערב מיוחד זה, רגע לפני חג הנורוז (ראש השנה הפרסי), נמהלה תוחלת ההתחדשות בכאב המלחמה המשתוללת והדיכוי האלים, ויצרה מפגש נדיר של עמידה איתנה ותקווה עיקשת.
כתב וצילם -איתן אלחדז ברק
ה"האפט-סין": שולחן של חיים, אהבה ואבל
במרכז האולם ניצב שולחן החג המסורתי, ה"האפט-סין" (שבעת ה'סין'), שהוכן בקפידה רבה על ידי יסמין מוטהדה ומיקי יצחקניא. השולחן כלל את המרכיבים הסמליים העתיקים: שום (Sîr) לבריאות, תפוח (Sîb) ליופי, סֶנְגֶ'ד לאהבה, סומאק (Sumâq) לזריחת השמש, ספר שירה להשראה, ומטבעות (Seke) לשגשוג. לצדם הונחו ה**"סַבְּזֶה" (Sabzeh) – נבטים ירוקים של חיטה, המסמלים את התחדשות הטבע. על פי המסורת, בתום 13 ימי החג זורקים את הנבטים למים זורמים כדי שהצרות יזרמו הלאה.
אך השנה, השולחן נשא משא כבד יותר. "איך זה לחגוג השנה? זה מאוד קשה," הסבירה יצחקניא בהתרגשות. "אין חגיגה אמיתית, יש ציון של המועד. אנחנו בתחושה מעורבת מאוד". השנה נוסף לשולחן "הסין השמיני" – תמונות של צעירים שנרצחו על ידי המשטר, ששמותיהם מתחילים באות ס' (S), כמו סנאם, סבא וספהר שיראני. אלו הפכו לחלק בלתי נפרד מהחג, תזכורת לכך שהחירות נקנית בדם.
קולות של מחאה: "האויב המשותף"
הערב כלל שורה של נאומים נוקבים שחיברו בין המתרחש באיראן לבין המציאות הישראלית המורכבת:
שירלי שמחיאן, דוברת צה"ל לתקשורת הפרסית, פנתה לקהל בשתי השפות. בפרסית, איחלה לעם באיראן שאביב של חופש ישוב לארצם ושיוכלו לחגוג לצד מדינת ישראל, "הידידה היחידה של איראן במזרח התיכון". בעברית, כשעמדה לצד תמונתו של ספהר שיראני, אמרה דברים נוקבים: "לאיראן ולישראל יש אויב משותף – הרפובליקה האסלאמית. מה שאנחנו עוברים מהשבעה באוקטובר, והרצח והאונס שהעם באיראן עבר בחודשים האחרונים – הכל מגיע מאותו מקור. אבל כמו העם היהודי, גם העם האיראני מקדש את החיים, ואנו יודעים שעתיד טוב יותר מחכה לשני העמים".
יסמין מוטהדה, בלוגרית בשפה הפרסית, הדגישה את העומק ההיסטורי: "איראן היא ארץ שהעניקה לעולם ציוויליזציה, שירה ופילוסופיה. השורשים שלכם נטועים בחוכמה ובאומץ, ושום כוח חשוך לא יוכל לכבות את המורשת הזו". היא חתמה את דבריה בקריאה ההיסטורית: "כורש, נוח על משכבך בשלום, ישראל עומדת לצד העם האיראני כדי שיחד נשתחרר מציפורני האויב".
מנשה עמיר, העורך המיתולוגי של "קול ישראל" בפרסית, שיתף בתחושותיו לגבי המצב הגיאו-פוליטי. הוא תיאר ימים של "אחרית הימים" שבהם העולם מתחיל להבין את הסכנה של המשטר. "השמחה באיראן רבה מאוד," סיפר עמיר על תגובות האזרחים שם. "אנשים פונים אליי ואומרים: 'אני שיכור משמחה ורוצה להודות לישראל'. זה מצב נדיר שבו אזרחים שמחים שמדינה זרה תוקפת את המשטר המדכא שלהם. זה מראה עד כמה הם כמהים להינצל ולחזור לשפיות".
תנועה של כאב: הריקוד של איריס דלשד
אחד הרגעים המצמררים בערב היה ביצוע הריקוד הפרסי המסורתי על ידי איריס דלשד. לבושה בשמלה פרסית עדינה, דלשד הציגה שילוב נדיר של תנועות מעגליות זורמות ומוטיבים סמליים של אבל. הריקוד לווה בשירה נוגה לזכר המתים שמילאה את החלל. הקהל עמד דומם, רבים ניגבו דמעה, כשהריקוד הפך לתפילה חרישית ומוחשית לחיים שנגדעו בטרם עת.
הבטחה לאביב: דברי הסיכום של מיקי יצחקניא
שיאו הרגשי של הערב היה נאומה של מיקי יצחקניא, שהפך למניפסט של תקווה:
"נורוז הוא הבטחה שקטה של הטבע שגם אחרי החורף הקשה ביותר – ובמיוחד השנה – החיים חוזרים. אבל השנה קשה לדבר רק על פריחה כשישנם עשרות אלפים באיראן שכבר לא יזכו לראות אביב נוסף. נורוז מעולם לא היה רק חג של שמחה; הוא חג של עמידה, של זיכרון ושל תקווה עיקשת גם כשהלב כואב. הוא מזכיר לנו שגם כשהאדמה חרוכה, היא יכולה להצמיח חיים. השנה אנחנו אומרים בקול ברור שחירות וכבוד אנושי אינם דבר שניתן לקחת. מי ייתן והשנה הזו תביא איתה לא רק אור בשמיים, אלא אור בחייהם של אנשים באיראן המשוחררת"
סיון שהב, מנהלת מרכז התרבות הפרסי, העניקה בנאומה פרספקטיבה עמוקה על הדואליות המורכבת של יוצאי איראן בישראל, במיוחד בימים אלו של מתיחות ביטחונית. "לב אחד המחזיק שני עולמות", הגדירה זאת שהב, כשהיא מתארת את הכאב שבמתח הגאופוליטי אל מול הגאווה בשורשים התרבותיים. בדבריה היא הדגישה כי דווקא כעת, מוטלת על הקהילה האחריות להיות "קול של שפיות" ולשמר את הגשר התרבותי גם כשהוא נדמה כנסדק. עבורה, האירוע במוזיאון לאומנות האסלאם אינו רק טקס מסורתי, אלא הצהרה של תקווה לעתיד שבו הדיאלוג והאנושיות יגברו על החומות שמציבים הפוליטיקאים, מתוך אמונה שתרבות היא הכוח המאחד והמרפא ביותר.
ברוח דומה, שיתפה סהר סעידיאן, שדרנית "כאן פרסית", כיצד השנה מקבל חג הנורוז משמעות של שליחות והצהרת נאמנות לזהות. בשיחתה היא הבהירה כי בעידן הנוכחי, החגיגה בתוך הקהילה האיראנית בתפוצות אינה עוסקת רק בשמחה, אלא היא אקט של התנגדות תרבותית וזיכרון לאלו שאיבדו את חייהם במאבק למען איראן חופשית. סעידיאן רואה בציון ראש השנה הפרסי כלי הסברתי ראשון במעלה, המאפשר להראות לעולם את פניה היפות והאנושיות של המורשת האיראנית, בניגוד לדיכוי של המשטר. בדבריה היא חיברה בין מנהגי הניקיון וההתחדשות של הנורוז לבין ערכי חג הפסח, והדגישה כי השמירה על המסורת היא הגשר החי המחבר בין הגולים לבין חלומם על חירות ומפגש אנושי אמיתי.
הערב בירושלים היה עדות חיה לעוצמתה של הרוח האנושית וליכולת של תרבות לגשר על פני מחלוקות. הזיכרון הכואב לא החליש את התקווה, אלא חיזק אותה. כפי שנאמר בסיום, הנורוז השנה היה "נורוז פירוז" – נורוז מנצח של תקווה, המבשר על ימים שבהם הידידות ההיסטורית בין העמים תחזור לפרוח והאור ינצח את החושך.
