פסק הדין הראשון בהחלטתו קובע כי למרות שהבית לא שייך לאלמנה תושבת ירושלים, על פי ההלכה אסור לסלק אותה ממנו עד מותה. עד שנפטר היו לה מחצית מהזכויות בדירה שבה התגוררה עם בעלה – בעקבות פסק הדין היא ירשה גם רבע נוסף מהדירה עם מותו, למורת רוחם של נכדיה שרצו להוציא את סבתם מהבית
נכדיה של האשה תבעו לממש את זכאותם לירושת הסב, למכור את בית המגורים ולמעשה להוציא את סבתם הקשישה מביתה בו גרה עם סבם למעלה מ-50 שנה. האלמנה התנגדה והגישה באמצעות עו"ד אבי גפן, תביעה לביה"ד הרבני האזורי, בו דרשה שיוכרו לה זכויות המדור בדירה ויינתנו לה מזונות מן העיזבון.
אולם נכדיה, שלהם גם זכויות בנכס על פי ירושת הסב, טענו כי סבתם פועלת שלא בתום לב, מכיוון שמימשה את זכותה על פי החוק ולפי צו הירושה שניתן בבית המשפט וזכתה כבר במחצית מהעזבון של הסב, ועל כן ברשותה 75% מהדירה (חצי השייך לה, ועוד מחצית מחצי הבית שהיה שייך לבעלה המנוח).
לכן, טענו הנכדים, שאמם הקשישה לא יכולה גם לממש את זכותה על פי חוק בבית המשפט, וגם לתבוע זכויות על פי ההלכה בנכס. אכן, בית הדין האזורי שדן במקרה פסק לטובת הנכדים, וקבע כי האלמנה קיבלה רבע נוסף בנכס מעבר לחצי המגיע לה כדין, דבר שאינה זכאית לו לפי ההלכה, ולכן לא תוכל לקבל מדור או את מלוא כתובתה על פי המשפט העברי.
עו"ד גפן, הגיש בשמה של האלמנה ערעור על ההחלטה לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. לטענתו, לפי דין תורה זכאית האלמנה למזונות ולמדור מהעזבון, כל עוד לא תבעה את כתובתה.
לטענתו, זכות המדור היא באותו בית שבו התגוררה עם בעלה, והעובדה שמימשה את זכאותה, על פי חוק, וקיבלה חלק בעזבונו של הבעל, אינה גורעת מזכויותיה לפי ההלכה. בית הדין הרבני הגדול, שבראשו עמד הרב הראשי הספרדי, כבוד הרב יצחק יוסף, קיבל את טענת עו"ד גפן, ופסק שהאלמנה תוכל לגור בבית עד סוף ימיה, אך תאבד רבע ממנו לטובת נכדיה (חלק זה לא ייכלל בירושה אותה תוריש, ויתחלק שווה בשווה בין הנכדים). למעלה מכך, הרב ראשי פסק שמעתה ואילך תעמוד לאלמנות הזכות להישאר בדירה אותה חלקו עם בעליהן המנוחים, עד סוף ימיהן, גם אם זו כלל לא בבעלותן.
אשת המנוח זכתה במחצית מחלקו של המנוח בדירה, ולכן חלקה בה עומד על שלושה רבעים, ואילו ברבע הנוסף מתחלקים שאר היורשים – בתם המשותפת ונכדיהם.
לאחר מות בעלה, ולאחר פתיחת הצוואה, בה העביר המנוח את כל רכושו לבתו וילדיה, הגישה האלמנה באמצעות עו"ד אבי גפן, בקשה לבית הדין הרבני האזורי למזונות ולמדור אלמנה מעזבון המנוח. בנוסף הוגשה בקשה לצו עיקול על הדירה המשותפת בה חיו בני הזוג.
עוד באותו היום ניתנה החלטה בבית הדין הדוחה את הבקשה למתן צו כזה, במעמד צד אחד וללא דיון מטעמים טכניים. כשבועיים לאחר מכן, הגיש עו"ד גפן בקשה מתוקנת למתן צו למדור ספציפי לאלמנה בדירה, וכבר למחרת ניתנה החלטת בית הדין, הדוחה את הבקשה. "האלמנה מימשה את זכותה על פי החוק ולפי צו הירושה שניתן בבית המשפט, וזכתה במחצית מהעזבון", נימק בית הדין את החלטתו. "משכך, ברור שאינה יכולה לאחוז את החבל משני קצותיו – מצד אחד לממש את זכותה על פי חוק בבית המשפט, ומצד שני לתבוע זכויות על פי ההלכה".
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את בקשת הנכדים לפירוק שותפות בדירה
מספר חודשים לאחר מכן, בפברואר 2015 התקיים דיון בבית המשפט לעניני משפחה בבקשת הנכדים לבצע פירוק שותפות בדירה. בית המשפט קיבל את בקשתם, העניק את הצו המבוקש ואף מינה את עורכי הדין של הצדדים לכונסי נכסים למכירת הדירה. בית המשפט דחה את טענות האלמנה כנגד פירוק השותפות, בטענה כי אין לה לכך עילה.
אך האלמנה לא אמרה נואש, והגישה ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי, באמצעות עו"ד גפן. ב-31 במרס 2015 ניתנה החלטת ביניים בבית הדין האזורי, שבמסקנתה נפסק כי על האלמנה להגיש תצהיר הכנסות מפורט, וכן אסמכתאות התומכות בטענתה, כי היא זכאית גם לחלק מהדירה כחוק, וגם למזונות ולמדור על פי החוק העברי.
לטענת האלמנה, באמצעות עו"ד גפן, לפי דין תורה היא זכאית למזונות ולמדור מן העזבון, כל עוד לא תבעה את כתובתה. זכות המדור היא באותו בית שבו התגוררה עם בעלה, מאז נישאו לפני למעלה מ-50 שנה. העובדה שמימשה את זכאותה לפי חוק, וקיבלה חלק בעזבונו של הבעל, כך טענה, אינה גורעת מזכויותיה לפי ההלכה.
בנוסף, טענה האלמנה באמצעות עו"ד גפן כי היא חולה ונכה, וביצוע פירוק שותפות בדירת העזבון עלול לגרום לה נזק בלתי הפיך.
הנכדים טענו מנגד כי יש לדחות את ערעורה של סבתם על הסף. לאחר שבית המשפט דחה את טענותיה והורה על ביצוע פירוק שותפות, טענו, לא יכולה היא לשוב ולהעלות את אותן הטענות בפני בית הדין הרבני.
באשר לטענות על היותה נכה וחולה, אמרו הנכדים כי סבתם האלמנה מתפקדת באופן עצמאי, ונהנת מהכנסה חודשית נאה של כ-11000 שקלים – דמי הפנסיה של המנוח, וכן מקצבאות הביטוח הלאומי.
לטענתם, הם אלה הסובלים ממצוקה, לאחר שהתייתמו מאביהם בגיל צעיר, ואז נאלצו להתמודד עם מות סבם האהוב, וכעת נאלצים לנהל מאבקים משפטיים עם סבתם.
ביה"ד הרבני הגדול קבע: הדיון הוא על זכות המדור בלבד
בדיון שהתקיים בנושא בבית הדין הרבני הגדול בירושלים, בהרכב שבראשו הרב הראשי הספרדי, כבוד הרב יצחק יוסף, קבע בית הדין כי נראה שהכנסות האלמנה מספיקות לכל צרכיה, גם לפי הערכה נדיבה מאד של הוצאותיה. לפיכך, נקבע, הדיון הוא על זכות המדור בלבד.
באשר לזכות זו, קבע בית הדין כי האלמנה תהיה רשאית להמשיך להתגורר בדירה מדין מדור אלמנה, וחלקה יפחת לפי שווי דמי השימוש החלקיים במחצית הדירה המשותפת.
בהתייחסו לפסקי דין קודמים בנושא, קבע בית הדין הגדול כי "היורשים שגרים בבית שהוריש להם סבם, יכולים להוציא את האלמנה ממנו ולהתנגד לכך שתתגורר עמם, גם כאשר הבית רחב. אך כאשר לאלמנה יש חלק בבית, אין ליורשים זכות קדימה על האלמנה".
האלמנה תאבד רבע מהבית – שיממן דמי שימוש בנכס
בית הדין התייחס לטענות הנכדים, לפיהן האלמנה כבר קיבלה את חלקה בדירה מבית המשפט, וכעת לא יכולה לקבל גם זכות מדור לפי דין תורה. "טענה זו צודקת מאד", קבע בית הדין הגדול, "ולמעשה מעוגנת בחוק". לכן, קבע בית הדין, יש לפסוק כי האלמנה תהיה רשאית להתגורר בדירה מדין מדור אלמנה, וחלקה יפחת לפי שווי דמי השימוש החלקיים במחצית הדירה המשותפת, שלפי דין תורה אינה שייכת לה.
טענת הנכדים, כי העזבון כבר חולק בפועל על ידי האלמנה אינה מקובלת, פסק בית הדין הגדול. לפיכך, בסיכומו של דבר פסק בית הדין הרבני הגדול לטובת האלמנה.
כך נקבע, כי האלמנה תמשיך להתגורר בדירה שבה התגוררה עם בעלה המנוח עד סוף ימיה. במחצית הדירה שהיתה רשומה על שמה, עד לפטירת בעלה המנוח, זכאית האלמנה לעשות כרצונה. במחצית הדירה שהיתה רשומה על שם המנוח, האלמנה תתחייב שבצוואתה, אחרי אריכות ימים ושנים הדירה תחולק שווה בשווה בין שני ילדי הצדדים.
