על הגג של קוקו דרעי בשכונת מוסררה הוקמה תנועת הפנתרים השחורים. במרחק לא רב ממנו על גג שמשקיף על מסגדי אל אקצא חי לו איש דת מוסלמי בשם אבו יחיא. בעבר ניקה את רגליהם של עולי הרגל בחמאם המשפחתי וכיום בבוסתן על גג ביתו הוא מנקה לבבות של אנשים דרך אירוח, שיחה ומסרים של שלום ופיוס. התארחנו אצלם ושמענו את סיפורם
על ירושלים אפשר להביט מכל מיני זוויות: ארכיטקטורה, מזון ודת אך שני אנשים מיוחדים שפגשתי לאחרונה שחיים על גגות העיר משקפים על אחד מנקודת מבטו ואורח חייו צדדים שונים של הקיום בעיר הכל כך טעונה הזאת שנדמה שאליה התנקזו מאבקים, שנאה ויותר מדי היסטוריה. אנשים שבדרכם מציעים גם אפשרות אחרת של תקווה ופיוס מצרך שהולך ואוזל בסביבתנו.
הגג הראשון אליו הגעתי נמצא בשכונת מוסררה שם פגשתי את קוקו דרעי. אישיות צבעונית למדי שלקח חלק פעיל במחאת הפנתרים השחורים בשנות השבעים. מהגג נשקף נוף השכונה וקו התפר שבין מערב העיר למזרחה כשבאמצע נעה לה הרכבת הקלה "זהו המקום שבו נולדו, התהוו ונוצרו מאבקים חברתיים שונים שקשורים לכל חברה אנושית" מספר לי דרעי כשאנו עולים אל הגג "המקום הזה שאנחנו יושבים בו גם הוא רצוף מאבקים על עוולות שנעשו פה בחסות מנהיגים כוחניים. אם זאת תמיד קמו מהפכנים ואנשים שהיו מדוכאים ומושפלים ששינו את החברה כמו שאנחנו עשינו בשנות השבעים".
איך הכל התחיל ?
"שנות השבעים היו השנים שבהם אנשים מהחברה המזרחית המופלית והמושפלת כבר לא יכלו יותר לספוג ולהכיל את ההתנהגות הגזענית כלפיהם. על הגג הזה ישבנו פה כל מיני חברים חלקם מחוץ לשכונה שהכרנו כמו צ'רלי ביטון, סעדיה מרציאנו, ראובן שמש וכוכבי שמש. היינו חבורה של עשרה אנשים חלקם גם אני חייב לציין אשכנזים שהיו בניהם של אבות האומה המדכאת שלא קבלו את המצב שהיה והם אלו שדחפו אותנו ועזרו לנו להיאבק. כתוצאה מכך התחלנו לצאת להפגנות וכל מיני 'מבצעים' סטייל רובין הוד. למשל היה את מבצע 'חלב' בו פשטנו על שכונות רווחה של אשכנזים שהיו מקבלים כל בוקר בשלוש בקבוק חלב מהחלבן שכאן בכלל אף לא ידע מה זה בקבוק חלב. אני למשל לא ראיתי בקבוק חלב עד גיל עשר. לקחנו להם את החלב ובמקומו השארנו כרוז ליד הדלת בו נכתב שבמקום שאת החלב הזה ישתו חתולים אז עשרה ילדים יהנו ממנו בשכונות העוני. היה גם את מבצע 'שמן' בו פרצנו בית חרושת לשמן וחילקנו אותו לעניים מכיוון שזה היה מוצר צריכה בסיסי שהיה קשה להשיג. שתבין זו הייתה תקופה שהיה חוסר באוכל, בביגוד וקורת גג אז היינו צריכים לקחת בכוח. פעם אחת רצינו ללמד לקח את השרים החברתיים שפחדו מגולדה אז הלכנו למעבדת ניסויים באוני' ולקחנו משם אלף עכברים ונגישנו לבית השר. כשאשתו פתחה את הדלת זרקנו לשם את כל העכברים. בעקבות זאת הגיע גם מבצע 'שפן' בו החדרנו לבתי שרים שפנים כדי לסמל כמובן את הפחד שהם נתקפו בו. אני נעצרתי לא פעם ולא פעמיים וישבתי לא מעט שנים בכלא. התיק הראשון שלי היה בעוון גניבת תרנגול שלקחתי בגלל רעב בגיל תשע. תאר לך היום מה היה קורה אילו היו עוצרים ילד בן תשע אבל אז לא נחשבנו כל כך".
היום במרחק הזמן המאבק הזה לדעתך נשא פירות ?
"היום זה שונה לגמרי כי ישראל לא ניצלה את האינטליגנציה המזרחית והיינו שבעים אחוז. קח לדוגמא את אבי שהיה אדם חכם מאוד אבל נתנו לו לעבוד בבניין. הם רצו להשאיר אותו מדוכא והם חששו מאתנו אולי שנתחזק ונזרוק אותם. היום עדיין ישנם בעיות אבל האינטגרציה והפלורליזם והערבוב הביאו לשינוי וכיום המאבק הוא על מעמד. כי היום יש עניים שהם גם שחורים וגם לבנים. אני חושב שהמאבק היום לא יכול להצליח מכיוון שהוא מתקיים מתוך שפע על עוד יותר שפע זה לא יצליח בדיוק כפי שקרה במחאה החברתית בקיץ 2011. כי אנשים באו עם מותגים ועגלות של חמש אלף ₪. תסתכל על ההפגנות שלנו לא תראה בטן אחת ולא חיוך. המאבק שלנו בהחלט שינה את הלך הרוח והחשיבה וגם הוזרמו תקציבים. כיום אני מספר את הסיפור שלי לכל מי שרוצה לשמוע ואני מגיע למוסדות לימוד וגם אצלי בבית אני מארח ומספר. לאותם צעירים שאני פוגש אני אומר שאתם הולכים להיות המנהיגים הבאים של החברה הזאת לכן מוטב שתלמדו את מה שהיה ואיך לא לחזור על טעויות העבר שהמדינה לא ניצלה את המשאב האנושי המזרחי כך שיכול להיות שהיום המדינה הייתה במקום אחר והשלום היה כבר כאן כי היום אף אחד לא מבין את השני מכיוון שהאירופאים באים מעולם אחר ולעולם לא יהיה להם את התפיסה הזאת".
על הגג השני חי אבו יחיא בין הכותל למסגדי אל אקצא כך הוא מנסה למצוא לעצמו אי של שקט. אחרי היציאה מהכותל לכיוון הרובע המוסלמי אני עולה במדרגות חולף על בית כנסת ודרך שביל צדדי אני מגיע אל מקום קסום ושקט שם מתגורר אבו יחיא. אדם פשוט ומוסלמי אדוק שמתפלל כל יום באל אקצא שנמצא מעבר לביתו. יחיא נולד וגדל על הגג הזה שנמצא מעל חמאם אל-עין בסמוך לכניסה למסגדי הר הבית. בעבר הפעילה משפחתו את החמאם ותפקידה היה לנקות את אבק הדרכים מגופם של עולי הרגל טרם הכניסה למתחם המקודש. כיום, כשהחמאם אינו פעיל, ממשיך אבו-יחיא את המסורת המשפחתית ומנקה אנשים מבפנים, דרך הלב "בעבר המשפחה שלי עבדו כולם בחמאם אבל עכשיו כשזה נסגר יש עדיין לכלוך שמונח על הלב ואותו יש לנקות". לאבו יחיא שנמצא בקו תפר מאוד רגיש יש חלומות גדולים ותקווה שאולי ישרור פעם שלום בנתיים הוא מארח מעת לעת אורחים ופותח להם את הלב עם קפה מהביל עוגיות ומחשבות מעניינות "אני מאמין שה' נתן לי את הבית הזה כדי להתחיל לעשות שלום להגיע לבטן ולראש של האנשים כי הפוליטיקאים רק רוצים את הכיסא שלהם. אצלנו באסלאם כתוב שהשלום לא מגיע מהדיבור אלא מהלב. וכתוב גם שאדם שרוצה לעשות תשובה חייב להתחיל לעשות זאת עם עצמו". מטרים ספורים מביתו נמצא בית כנסת 'אוהל זכריה' ולא מעט אנשי ביטחון "אני לומד מכל אדם מאיש דת ומאיש בטחון". אני שואל את אבו יחיא האם הוא נחשף להסתה ושנאה בתוך המסגדים של אל אקצא ? "יש קבוצות בכל מקום שלא רוצים אותנו יחד אבל אצלי אין הבדל כי כולנו מתפללים לאותו האל". יחיא רוצה לפתוח את ביתו לנערים בסיכון כדי שלא ידרדרו לאלימות ופשע "הם הרי העתיד שלנו לכן צריך שיחזרו למוטב". יחיא מודע לסיכון שהוא לוקח וחושש מקיצונים מכל הצדדים לכן הוא עושה את הדברים בהתייעצות וברגישות והוא מקווה שמביתו שמשקיף על המקומות הקדושים ביותר לאסלאם ליהדות ולנצרות ייצא מסר של תקווה
