במוזיאון מורשת יהודי לוב הנמצא באור יהודה הוצגה לפני שנים אחדות תערוכה ייחודית בה הוצג סיפורם המיוחד דרך צילומים נדירים של יהודי גריאן אשר חיו במערות אשר נחצבו בסלע לפני יותר מאלפיים שנים
אז איך התגלגלו הצילומים הייחודים למוזיאון ? מתברר שהסיפור שמאחורי הצילומים לא פחות מעניין מהצילומים עצמם:אוצר המוזיאון והתערוכה אבי פדהצור סיפר לי על כך : "באחד מימיי השבוע ממש כמו היום הזה מופיע מולי העיתונאי והאדריכל גיל גורדון ומספר לי שבבדיקה שהוא עשה באחד מהארגזים שהוריש לו אביו העיתונאי הידוע עמוס גורדון הוא גילה סדרה של 18 תצלומים שהונחו באחת מהמעטפות שנמצאו בארגז".
זה הזמן לחזור אחורה בזמן אל שנת 1947, הימים הם ימיי תום מלחמת העולם השנייה. העולם מלקק את פצעיו ועוסק במלאכת השיקום ובארץ עדיין שולט שלטון המנדט. עמוס גורדון יליד ירושלים, אשר למד משפטים בלונדון היה בארץ נציגם של כתבי עת אנגליים וסוכנות הידיעות 'רויטרס'. באותם ימים הציע אגף ההסברה של הצבא הבריטי לעיתונאים ארץ ישראליים סיור מודרך באתרי הקרבות במצרים ולוב. למשימה נענו חמישה עיתונאים אשר תיעדו וצילמו את בתי הקברות הגדולים באל עלמיין, הספינות המופצצות שחסמו את נמל טריפולי ובדרך גבו עדויות מהמקומיים. בשהייתו בטריפולי נודע לגורדון כבדרך אגב על שישנם יהודים 'הגרים במערות' כמאה קילומטר דרומית לעיר הבירה. חושיו העיתונאיים לא נתנו לו מנוח וכשסקרנותו גברה הוא קיבל אישור
מיוחד ונסע לגריאן. ואכן הוא לא טעה והוא מצא כפר בו חיים יהודים. הוא התעכב זמן מה במקום וצילם את הצילומים ואף קנה מזכרת בדמותה של שמיכה מפוספסת. לבסוף שב על עקבותיו. כאן זה המקום לספר במעט על הכפר ויהודי המקום: גריאן ( גאר = מערה) הוא שם כולל של שלושה ישובים – גריאן, תיגרינה, ובני – עבאס. בגריאן חיו כ – 500 יהודים וע"פ המסורת הם חיו במקום עוד מתקופת בית שני, אך המידע ההיסטורי מצביע על הימצאותם לפחות משנת 1510. עם ראשית כיבוש טריפולי בידי הספרדים אז יהודים רבים נמלטו אל פנים הארץ. היהודים בחבל גריאן היו בעלי אדמות ומטעים ואף עסקו במלאכות שונות , נפחות, בנאות, פחחות וצורפות.
הנשים, כך סופר, היו מומחיות באריגת שטיחים וכמעט בכל בית נמצא נול אריגה. היחסים בין היהודים לערבים היו טובים וארבעת בתי הכנסת הנמצאים בסביבה מקודשים אף בעיניהם. צורת הבנייה הייחודית של הבתים אפיינה את דרי המקום שבשונה מכל מקום אחר הם אינם בנו את בתיהם על פני השטח אלה חצבו את הבתים באדמת הטין הקשה במקום. איך הם היו בונים זאת ? הרב פריג'ה זוארץ שחקר את הנושא מספר על כך באתר 'דעת' : " חופרים בור מרובע באדמה של שמונה על שמונה מטרים וגם למעלה מזה עד עומק של 10 מטרים בערך, ובקירות מסביב היו חוצבים את החדרים. גובה החדר היה כשלושה מטרים, וכך יוצא שעובי התקרה הוא כשבעה מטרים. החדרים היו רגילים, בשטח של 20 מטר מרובע בערך, אלא שכמובן היו ללא חלונות. את האור והאויר היו מקבלים רק דרך הפתח".
הכניסה לבית הייתה דרך מדרגות שהיו נחצבות עם בניית הבית. בצידי הבית היו נחצבים גם בורות לאכסון מים. חדרי עבודה, מחסן ואף דיר למגורי בהמה. נשאלת השאלה מדוע הם בנו בשיטה זאת ? הרב זוארץ משיב שהיו לכך כמה סיבות: ראשית הגנה מפני פולשים וחורשי רע – הבנייה הקשתה על הגישה למקום והדלתות שהיו יכולות להגיע עד למשקל של חצי טונה היוו מחסום בפני כל פורץ. עוד סיבה שמונה זוארץ היא הגנה מפני מזג האוויר הקיצוני השורר בחלק זה של העולם. בשנת 1949 כששערי הארץ נפתחו לעלייה עלתה בשלמותה קהילת גריאן והקימה ברוב עמל את מושב 'פורת' בשרון.
כשגורדון חזר לארץ הוא השתלב בעיסוקו והדבר נשכח מליבו.בנו גיל מספר כי הסיור בלוב סופר במשפחה אך לא תועד בכתב. כשהוא גילה את הצילומים הוא ניגש למכון יד בן צבי ואלו ייעצו לו לפנות למוזיאון יהדות לוב. פדהצור ממשיך לספר לי על אותה פגישה: "ההתרשמות הראשונית שלי היא שמדובר בצילומים נדירים שלא נראו בקהילה ולא במוזיאון בשנים האחרונות".
גם מלאכת העבודה על התערוכה טומנת בחובה סיפור מעניין והתגברות על קשיים טכנולוגיים : פדהצור "התמונות המקוריות היו בגודל של 8 על 8 סנטימטרים ולא היה ברשותי תשליל שלהם".פדהצור לא אמר נואש ולקח אותם לסריקה במעבדה מיוחדת שקיימת באשדוד שם הם עשו להם 'סריקה כבדה' שחשפה גם את הפגמים והשריטות שהיו עליהם אך בעבודת נמלים של ריטוש וניקיון התמונות הם הצליחו להתגבר על כך. פדהצור "לאחר מכן הגדלנו אותם לגודל שיתאים להדפסה". וכאן ממש כמו בסרט 'יצרים' של אנטוניוני ככל שהוא הגדיל יותר את התמונות כך הוא חשף יותר ויותר פרטים שלא זוהו תחילה "גילינו פריטים נדירים כמו מחרשה מעץ, מפתח לוי של בית כנסת העתיק שקשור לציצית ישנה. פתאום" הוא מספר לי "התגלו האותיות בספר התורה והתגלה בצידם חוט ברזל שעובר ממנהרה למנהרה". פדהצור עשה תחקיר קצר בקרב זקני מושב 'פורת' וגילה כי חוט זה שימש את בני המקום לתלייה של בשר ממולח לייבוש בתקופת החורף וכן ייבוש של פלפלים ושום "אחרי שהם היו תולים את הבשר היו מותחים את החבל עם המוט כלפי מעלה בכדי למנוע מהתנים לאכול את הבשר" הוא מספר לי בהתרגשות.
למי שעדיין לא הגיע לבקר במוזיאון יהדות לוב זה הזמן לבקר שם.כי מלבד תערוכת הצילומים ניתן לסייר שם בין עשרות המוצגים במוזיאון החושף יותר מטפח על מנהגיהם של יהודי לוב. מאיר כחלון יו"ר הארגון העולמי של יהודי לוב מקבל אותי בפתח המוזיאון בסבר פנים יפות ועושה לי סיור בחדרים בהם ניתן לראות שחזור של בית כנסת טיפוסי בלוב וגם לשמוע פיוט שחברו פייטני לוב.ניתן לקרוא על חכמי המקום, ההיסטוריה הייחודית ואף לבקר בקומה התחתונה בה משוחזרים חדרי עבודה טיפוסיים בהם עסקו תושבי הקהילה: כך הם דאגו להביא נול אריגה מקורי, מכונת דפוס מאותם שנים ועוד. בשנים האחרונות דואג כחלון להביא למודעות את עניין שואת יהודי לוב וכך ניתן לראות במוזיאון שחזור של מחנה הריכוז ג'אדו בו נספו יותר מ 770 נפשות. כחלון (71) מנהל בהתנדבות את ענייני הקהילה הלובית הקטנה שמונה 150 אלף איש בישראל ממשרדו השוכן בצמוד למוזיאון. כחלון הגר במושב אחיסמך נודע בפעילות ציבורית שנים רבות. בתחילת שנות ה – 90 הוא נכנס לפעילות בארגון כך פעל להקמת המוזיאון: "בשנת 2000 חיפשנו מקום בו נוכל להקים מוזיאון לתפארת הקהילה.כאשר קבלנו תשובה חיובית מעיריית אור יהודה לקחנו תחת חסותנו מתנ"ס הרוס שיקמנו ושיפצנו אותו בזכות תרומות של בני הקהילה" לפני חצי שנה מספר לי כחלון הכיר בהם אגוד מוזיאוני יהדות אירופה כמוזיאון בינלאומי. כיום עסוק במרץ כחלון בחשיפת מורשת יהדות לוב, טיפול בזכויות נפגעי שואת יהדות לוב ( "נפגשתי עם נציג של קדאפי בירדן כדי לדון בכך אך לא יצא דבר") וכן הם מעניקים מדי שנה מלגות לילדי הקהילה. הקהילה אימצה גם קבוצת ילדים אתיופים מבית הספר הסמוך ויחד הם מלמדים אותם נגינה ושירה. כחלון גם משמש כראש הארגונים של יהודי יוצאי ארצות ערב התובעים לעצמם זכויות של פליטים "שישוו את הזכויות שלנו עם אלו של הפלשתינים" הוא אומר לי.
