בעקבות המלחמה נפתחו לראשונה בארץ (ובעולם!) קבוצות תמיכה לסבים וסבתות שנכדיהם נפלו: "היינו רוצים שיכירו בכאב שלנו" סיפרה חווה ברק, סבתא שכולה לתומר שלוקחת חלק בקבוצת תמיכה: "אנחנו כותבים תורה חדשה בתחום" הסביר יריב מן, סמנכ"ל מנהל אזרחים ותיקים במשרד הרווחה
איתן אלחדז ברק
בכנס של האגודה הישראלית לגרונטולוגיה (חקר הזקנה) סיפר פרופ' יצחק בריק, יו"ר האגודה על חוויותיו מביקור ניחום אבלים במלחמה: "הגעתי לבית שהיה עמוס במבקרים וכולם סביב ההורים, האחים והאחיות ואז שמתי לב לסבתא וסבא של החלל אף אחד לא ניגש וזה העציב אותי".
המוות הפתאומי של מאות צעירים בעקבות המלחמה הביא למודעות את הקושי, האובדן והכאב שחווים לא רק גרעין המשפחה הקרוב של הורים ואחים אלא גם מעגלים נוספים כמו של בני ובנות זוג של החללים וגם הפנה זרקור אל 'השכול השקוף' של הסבים והסבתות.
חוה ברק, אשת תקשורת ופעילה חברתית מפתח תקווה שנכדה האהוב סמ"ר תומר ברק שנפל בשבעה באוקטובר בקרבות בנגב המערבי עשתה קעקוע לזכרו על ידה וסיפרה ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה על התחושות שמלוות אותה: "להורים יש תמיכה של משרד הבטחון ומה איתנו הסבים והסבתות ? גם אנחנו זקוקים לתמיכה. גם אנחנו קבלנו אסון נוראי ושבר. זה נכד שנולד ואתה מגדל אותו עם ההורים 20 שנה ופתאום הבשורה המרה אליה מתלווה תחושת הריקנות, הגעגועים שצפים בלילה". ברק מצפה "שיקומו יותר ויותר עמותות שיכירו בכאב ובקול שאינו נשמע" בימי השבעה היא הייתה יחד עם הילדים: "הבית היה הומה והגיעו מבקרים מכל הארץ" נזכרת ברק שהחלה ללכת לקבוצת תמיכה של סבים וסבתות שכולות דרך עמותת 'אור למשפחות' : "מדברים על תחושות הכאב והאובדן המשותפים לנו וגם שואבים עידוד אחד מהשני".
בדף הפייסבוק של ברק היא משתפת כמעט מדי שבוע את מסע האבל האישי שלה, משהו ששופך אור על אותו שכול שלא הכרנו או רצינו להביט אליו: "אתמול זה קרה לי פתאום, הבטתי בסטיקר שלך שנמצא על השידה בחדר השינה. לרגע הבנתי שאתה תלוי לי על הקיר ואתה שכוב בכלל בסגולה, בבית החדש שבנו לך אחרי שנלחמת על כלות, גיבור שלי. ואז זה קרה: הבכי הזה שפרץ מתוך הלב המדמם. רציתי שתבוא כדי שאוכל לראות אותך. אני יודעת שאני לא בקבוצה הראשונה. קודם יש את אמא ואבא וטל. מוכנה להיות בקבוצה האחרונה רק שתבוא. איש לא לימד אותי איך להיות סבתא שכולה…תומריקו, אני מרגישה לפעמים שאין לי כוחות להמשיך לחייך, רק רוצה שתקרא כמו פעם 'סבתוש' שהכל יהיה חלום. הלוואי".
מחקר שנערך בקרב סבים וסבתות ששכלו נכד צעיר (במקרה זה עד גיל 6) ופורסם בשנת 2015 במגזין -Journal of Community Health. בחן את הבריאות הפיזית והנפשית, האבל והתפקוד של 136 סבים וסבתות בשנה הראשונה לאחר מות נכדם הצעיר. נמצא כי סבים וסבתות חווים דיכאון קליני (31%) , PTSD,(35%) מחלות חדשות ואשפוזים בעקבות האובדן (28%) לכן האגודה הפסיכולוגית האמריקאית ערכה מחקר בנושא: "The grief of grandparents" – המחקר מתמקד באובדן נכד מנקודת מבט של מערכות יחסים בין-דוריות ומשפחתיות, ומדגיש את השכול הבלתי מוכר (disenfranchised grief) שסבים וסבתות חווים
"משרד הרווחה הישראלי נאלץ להתמודד" מסביר יריב מן, סמנכ"ל וראש מנהל אזרחים ותיקים במשרדה רווחה, "יחד עם כל החברה עם היבטים בנוגע לחירום ומלחמה שכמותם לא ידענו. הנושא של אזרחים ותיקים שנחטפו מבתיהם, נושא של פינויים של דיורים מוגנים מהצפון והדרום תחת אש. נושא של מתן מענה לסבים וסבות שאבדו את נכדיהם בנסיבות טרגיות. למעשה אנחנו כותבים פה תורת רווחה חדשה. שיוכל והלוואי שלא לשמש במקומות אחרים בעולם. יש לנו כיום כ 23 קבוצות לסבים וסבות בשכול בערים שונות כך שדרך הטיפול הקבוצתי אנחנו מעניקים להם אפשרות להתמודד עם הכאב והסבל. צריך לזכור שסבא וסבתא אבלים לא רק על הנכד. הם אבלים גם על הבן. יש להם שעות פנויות יותר מה שמאפשר פחות הסחת דעת וחשוב לזכור שחלקם אולי גם לא יסגור מעגל טיפולי והם לא יראו את התקומה. ולכן אנחנו משקיעים בנושא זה משאבים". מן מציין כי אין לדברים אלו תקדים מבחינה בינלאומית כך למשל לא ידוע על מקרים של חטיפת מבוגרים במלחמה המודרנית ואנחנו כתבנו בעקבות כך 'נוהל השבת חטופים בגיל הזקנה' ויש מדינות שמתעניינות בכך".
"אנחנו ערים בשנים האחרונות לעיסוק גובר בפלח האוכלוסייה המזקינה" מסביר, פרופ' יצחק בריק, יו"ר האגודה הישראלית לגרונטולוגיה ומי שקידם את התחום בשלל תפקידים ציבוריים: "כל זה מביא לידי התפתחות של שירותים במגזר הציבורי והפרטי. אין ספק שפלח אוכלוסייה זה מקבל יותר תשומת לב מפני שהוא גדל יותר, הוא בעל אמצעים ויש לו גם דרישות". רק לשם השוואה מציין בריק כי בשנה שעברה הוגשו 200 תקצירי מאמרים לועדת ההיגוי של הכנס ואילו השנה "הוגשו 460 תקצירים".
"במלחמה זו הקשישים עזרו לצעירים"
בהקשר המלחמה מציין בריק את השיחה מעוררת ההשראה שהוא קיים עם החטופה יוכבד ליפשיץ בפתח הכנס: "ליפשיץ היא דוגמא מופלאה לחוסן שמפגינים הזקנים" כשליפשיץ חזרה היא סיפרה על היחס ההוגן שזכתה מפני הכבוד למבוגר שהפגינו חלק משוביה: "יש מחקר שהתפרסם בכנס שמראה שהחוסן של קשישים או לא פחות ואולי אף יותר משל צעירים" נזכר פרופ' בריק
בכנס 'אתגרי החיים בצל הזקנה – כלים להתמודדות וחוסן נפשי' שערכה עמותת מטב (שמספקת שירותים שונים לאזרחים ותיקים) סיפרה הילה טסקר, מנהלת מרחב שפלה על היתרונות שמביאים עמם האוכלוסייה הותיקה: "ברובם הם כבר התמודדו עם טראומות, חוו משברים ולכן הם התבלטו במלחמה כאוכלוסייה חזקה שאף תומכת בדור הצעיר".
איך מעסיקים אלפי קשישים שהפכו לפליטים בארצם ?
בתחילת המלחמה יזמה עמותת מטב בשיתוף משרד הרווחה הקמת מועדונים חברתיים לאלפי המפונים מקרב האוכלוסייה הותיקה: "שלושה ימים אחרי האסון של השבעה באוקטובר" מספרת עופרה ברגר, רכזת מרכזי היום בעמותת מטב, "כבר הקמנו מועדון שכזה במלון בים המלח בו שהו אלף קשישים משדרות. זה דרש גמישות מחשבתית ולשים את היד מתחת לאלונקה". במשרד הרווחה סיפרו גורמים בכירים על כך שהמודל היחודי הזה שלמעשה מיושם בפעם הראשונה בהיסטוריה על אוכלוסיית פליטים בתוך ארצם הפך עד מהרה למודל עליו התבססו במשרד כאשר פתחו רבים כמותו בכל הארץ. "הם עזבו את כל מה שהכירו, בחוסר אונים וחרדה ואנחנו היינו צריכים לבנות להם שגרת יום ותעסוקה מותאמת" סיפרה ג'נסי בנבנישתי, מנהלת מרכזי היום במטב
יוסף, אזרח וותיק שפונה מביתו בשדרות מספר: "מצד אחד אני אומר – מה רע לי כעת? יש לי אוכל, חברה, מנקים לנו את החדרים ואם הנסיבות לא היו כל כך קשות, לא הייתי מתלונן. אבל, אני ואשתי מתגעגעים לדירה שלנו, לעיר ולשכנים. בגילנו אנחנו צריכים את המוכר והידוע, את המבצר שלנו."
עופרה ברגר, מנהלת תחום מרכזי היום במטב: "בכל מוקד מתקיימת פעילות חברתית ענפה כל יום, הכוללת חוגים, הרצאות, שיחות וכד'. אנחנו נמצאים שם עבור המשתתפים, שחלקם מתמודד הן עם אובדן חבריהם וקרוביהם והן עם הניסיון לנהל שגרה מסוימת הרחק מהבית, ומנסים לייצר עבורם קהילה ולחזק את החוסן האישי שלהם".
"גם אנחנו התגייסנו"
היבט נוסף חדשני אף הוא, הנו מתן מענה לחששות, דאגות וחרדות שעולים בתקופה זו בקרב סבים וסבתות אשר הנכדים שלהם מגויסים למלחמה. ליאור שטרסברג, מנכ"ל עמותת מטב מסביר: "בימים אלה כולנו דואגים לשלומם של הצעירים המגויסים לצבא, ובמיוחד לאלה שנלחמים בעזה. לרוב תשומת הלב הולכת, ובצדק, לקשיים והדאגות הרבות שמלוות את בני הזוג והורי הלוחמים. אך אנחנו זיהנו שישנו גם צורך לתת את הדעת לדאגה והקושי שמלווים את הסבים והסבתות, שלא תמיד נראים. לצורך כך הקמנו סדנה בה מתקיים מרחב בטוח לשיח שלא תמיד מקבל מקום".
"בסדנה קבלתי כלים להתגבר על התחושות שלי גם כשהן קשות או עצובות" אומרת מ' , שהשתתפה בסדנה. "בנוסף, הבנתי שאני לא לבד עם התחושות הללו ושמסביבי יש עוד סבים וסבתות שחוששים לשלום נכדיהם. לימדו אותנו תרגילים להרגעה במצבי לחץ והסבירו לנו לא להתבייש ולדבר על החששות."
יהלום עוזרי, מנהלת סניף מטב בגדרה שם התקיימה אחת הסדנאות: "בשיחות עם דיירי הבית עלה צורך לשיח מחזק ומתן כלים להתמודדות עם החרדה והדאגה לנכדים והנכדות שהופיעה בעקבות המלחמה ולכן בנינו את הסדנא יחד עם מטב כדי לתת לכך מענה." אומרת שירה סאפר עו"ס בבית בכפר בגדרה. הסדנה כללה שלושה מפגשים בני שעה וחצי כל אחד, שהתקיימו בבית הדיור המוגן ביבנה "בבית בכפר" והונחו על ידי אדווה מסילתי, עובדת סוציאלית, גרונטולוגית ומנחת קבוצות. המפגשים עסקו בחיבור בין הגוף לנפש וההשפעות ההדדיות של המחשבות הרגשות והגוף על החוסן של משתתפי הקבוצה, הושם דגש מיוחד על השילוב בין התאוריות והמחקרים העוסקים בחוסן, לבין יישומם הפרקטי. השיח העלה תמות שונות – החיבור בין זיכרונותיהם של המשתתפים מהשואה וממלחמות ישראל שאוחזים בפיסות היסטוריה חיה, אל מול המלחמה הנוכחית, תפקידם כמובילי המשפחה וכמחזיקי התקווה אל מול הדאגה האמיתית לשלום יקיריהם, והמצב הלאומי והאישי השזורים זה בזה. בקבוצה נכחו גם משתתפים שקרוביהם נחטפו, ששכלו בני משפחה, במהלך השנים, וגם במאורעות השביעי באוקטובר. ערכו של השיח המשותף והמחזק לקבוצת יעד זו בכלל ולמשתתפי הסדנה בפרט, לא יסולא בפז".
