בפסטיבל החילוני הראשון 'שיחות חילון' שהתקיים בשבוע שעבר בירושלים אספו את מעט החילונים שעוד נותרו בעיר כדי לדון על משבר החילוניות, על חילון בחברה הערבית והאם מסורתי זה החילוני החדש ? 

בפסטיבל החילוני הראשון (במכון ון ליר) לא הקימו עגל זהב, לא אכלו שרימפס (דוכני המזון היו כשרים) ואף אחד שם לא הביע חששו 'מתהליכי הדתה'. להיפך 'בפסטיבל הרעיונות הירושלמי' עסקו בספקטרום הרחב שבין דת לחילוניות "כולנו על הרצף כך שאין חילוני לגמרי או חרדי לגמרי" סיפר הסופר והמשורר אלמוג בהר שקורא להשיב את האופציה המסורתית. 

ד"ר יוכי פישר חוקרת דת וחילון שיזמה את הכנס שאלה "האם המסורתיות מיועדת רק למזרחים? " 

בעולם האקדמי ישנם שלוש תיזות בעניין החילוניות : הראשונה טוענת שהפרויקט החילוני מעולם לא היה אמיתי ולא חדר ללבבות. זה היה פשוט ניסיון להעתיק פרקטיקות ותפיסות שהתאימו לאירופאים בתקופה מסוימת ואילו עכשיו בעקבות עליית האסלאם הפונדמטליסטי מחד והצפה של תכנים דתיים מהיהדות ומעולם המזרח מאידך אנו צופים "בחזרתו של המודחק" או למעשה 'נקמתו של המודחק'. 

תיזה שנייה טוענת שהחילוניות היא סוג של דת כי מבחינה חיצונית היייתה לא תיאולוגיה והיא פשוט העתיקה מבנים דתיים והחליפה אותם באידיאולוגיות אוניבסליות. 

התיזה האחרונה טוענת שהחילון ניצח ואנו חיים בעולם סופר מחולן שבו המבנים הכלכליים, המדעיים והפוליטיים מתנהלים לפי רציונל. אך ד"ר פישר טוענת "בחברה הישראלית החילון ניצח אך החילוניות בתור אידיאולוגיה נמצאת במשבר עמוק כאשר היא פוגשת במרחב הציבורי קהלים שאינם מאמצים את השיח הליברלי". 

ד"ר פישר : "אנחנו חיים בתקופה שבה שום דבר כבר לא מובן מאליו. גם בנושא המגדרי ובכלל לכן אנשים מנסים לברר לעצמם מה הם ? ואיזה מאפיינים יש בעולם בו הם חיים ואלו השאלות שהפסטיבל עוסק בהם". 

ולמה דווקא בירושלים ? 

"ירושלים היא העיר לדבר על הנושאים האלה. זאת עיר שמלאה בחשיבה על דתיות וחילוניות. זה נכון שנהוג לזהות את תל אביב עם החילוניות אבל בתל אביב יש חילוניות מסוג מסוים. הרצף הירושלמי הוא רצף הרבה יותר מאפשר. יותר מכיל. ובסופו של דבר הרבה יותר פלורליסטי עם כל הדברים הלא פלורליסטים שיש פה". 

דיון מעניין התקיים בפאנל בנושא 'חילון בחברה הערבית' שם העיתונאית נדין אבו לבן סיפרה על המצב הלימינלי בו מצויים לא מעט ערבים פלשתינים שאפשר לזהות אותם כחילונים אך "אין באמת מילה כזאת בערבית" ובעצם אותם אנשים "הם לא כאן ולא שם". 

התסריטאית מייסלון חמוד הדגישה את המתח שקיים בין הדרישות של הדת לבין מערכת החוקים, ההתנהגויות והנימוסים שנהוגה מזה דורות בחברה הערבית "אתה יכול להיות לא דתי אבל תהיה מחויב למה שמקובל לעשות". מייסלון מגדירה עצמה אתאיסטית אך בחברה שמרנית ומסורתית כמו החברה הערבית זהו נדמה כזן נדיר אך אם מבינים את הרקע שבו שהלאומיות הפלשתינית היא חילונית וחלקים בה גדלו על ברכי המרקסיזם כאשר ברית המועצות הייתה הפטרון של הערבים עד להתפרקותה מבינים שזה מורכב יותר.

תגובות

להשאיר תגובה