מתחם קבר נבי מוסא שמצוי בדרך בין ירושלים לים המלח הוא אתר קדוש למוסלמים ומשמש כאטרקציה תיירותית
למקום נודעה חשיבות בהיסטוריה הלאומית הפלשתינית כאשר בעבר נערכו בו חגיגות עלייה לרגל בתקופת חג הפסחא
התלוויתי לסיור של ד"ר ערן צדיקיהו שמסביר על האתר היחודי של נבי מוסא
"מכאן עד מקדש נבי מוסה מהלך עשרים וחמשה מילים. אללה, ברצותו לפייס את בחירו ולרכך את העונש הקשה אשר הטיל עליו בשעת כעסו, נשבע לו לפני מותו שלא ישאירו בודד ורחוק במדבר, ושרבים יהיו מבקריו, על-כן צוה על המאמינים כפי שליחו, עליו התפלה והשלום! לעלות על קברו, בחודש שגוע בו, שבעה ימים רצופים בשנה במשתה ובמחולות וחייב את שלשת הסנג'קים החשובים ביותר לפקדהו ולהוועד במקדשו ברוב פאר והדר. כדי להקל עליהם את העליה ושלא ירגישו בעולה, קרב להם את קברו פרסאות אחדות* ועשה את הדרך שמה נוחה ונעימה, שגם זקנים וילדים לא יכשלו בה."
כך כותב הסופר העברי יצחק שמי בספרו מ-1927 "נקמת אבות" שעוסק בעלייה המוסלמית השנתית לרגל לקברו של נבי מוסא. שמי ממשיך ומתאר כיצד, בדרכם מזרחה ממסגד אל-אקצא שבירושלים אל קבר משה שבמדבר, מתיישבים ראשי המשלחת משכם ומחברון, כשבתווך המשלחת של נכבדי ירושלים, בח'אן אל-אחמר:
"בשנה זו, כמו בשנים עברו, קדמו בעלי חאן אלאחמר את פני הנשיאים, הביאום אל הסוכה שמאחורי הבניין להנפש בצלה והגישו לפניהם את הזבח הערוך לכבודם מאז הבוקר".
בספר ההיסטוריה המודרני המוקדם ביותר שאני מכיר של פלסטין, ספרם של ח'ליל טוטח ועומר א-סאלח אל-ברגות'י מ-1923, נזכרים מקאם נבי מוסא באזור יריחו, לצד קבר נבי צאלח ברמלה, מקאם עלי אבן עלים בארסוף, נבי רובין בסמוך ליפו, משהד חוסין ליד אשקלון, שיח' עלי אלמונטאר בעזה ונבי אליאס (אלח'דר) בכרמל, כמפעלי בניה של צלאח אלדין. לדברי מחברי הספר, צלאח אלדין קבע עליה לרגל שנתית לכל אחד מן המקומות האלה, על מנת לרכז מוסלמים להגנת הארץ מפני מסע צלב חדש. נראה שטענתם נשענת על מסורות שבעל-פה שהועלו על הכתב בראשית המאה העשרים […]. כך כותבת פרופסור דניאלה טלמון-הלר במחקר מרתק שערכה על הנושא.
"בזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני צלאח אלדין הוא לא רק מצביא קרב קרני-חטין ומשחרר ירושלים מהצלבנים, אלא גם מייסד שורה של מבני זיכרון (משאהד/מקאמאת) וסדרה של חגיגות עממיות עונתיות (מואסם). חגיגות אלו מילאו תפקיד חשוב בתרבות ובפולקלור הפלסטיני, וגם בהתגבשות התנועה הלאומית הפלסטינית." (להרחבה ראו מחקרה של Daniella Talmon-Heller).
לא מפתיע אם כך שבאפריל 1920, עם הגעת המשלחת החברונית לשער חברון (המוכר לדוברי העברית כשער יפו), פרצה הסכסוך היהודי-ערבי לראשונה כסכסוך אלים בין שתי תנועות לאומיות – התננועה הלאומית הפלסטינית והתנועה הציונית. 101 שנה אחר כך משהו דומה אבל שונה קרה בשער שכם.
הקבר נמצא בלב מדבר יהודה, כעשרה קילומטר דרומית ליריחו וכעשרים קילומטר מזרחית לירושלים. המסגד מוקף בפצלי שמן שחורים (אבן ביטומנית) בהם השתמשו עולי הרגל לחימום ובישול. צלאח א-דין היה הראשון שבנה מסגד על מתחם הקבר, אך המבנה הנוכחי נבנה על ידי הממלוכי ביברס בשנת 1269, כפי שניתן להסיק מהקדשה בערבית שמתנוססת על אחד מקירות המסגד.
במשך הזמן, נוספו למסגד עוד אגפים כדי לשרת את עולי הרגל הרבים שפקדו את הקבר מדי שנה, וגם הוסף בית קברות גדול מחוץ לחומות המסגד שבו נטמנו עולי רגל שנפטרו בעת החג ומכובדים שביקשו להיקבר ליד המתחם. משכן הקבר בנוי בסגנון מוסלמי קלאסי האופייני לימי הביניים, מבנה מפואר בעל עשרות כיפות לבנות וחצר גדולה הפונה לכיוון מכה שבה יכלו עולי הרגל להתמקם במשך החג. במתחם כ-120 חדרים, והוא משתרע על כ-5,000 מטר מרובע.
