שימיינג בתורה, שקיפות אצל משה רבינו ומדליפים בימי קדם. תומר אביטל בעל המיזם "מאה ימים של שקיפות" בטור חדש ומרתק
כבר בתקופת המקרא היה ידוע שהפוליטיקאים שקרנים מטבעם. אחרת איך נסביר שעוד בימי התנ"ך הייתה חשיבות רבה לשקיפותם של אנשי ציבור?
רבים בשירות המדינה כיום הם אנשים מאמינים, ועדיין המאבק שלנו לשקיפות מתקדם בעצלתיים. זה מוזר במיוחד משום שהמסורת היפהפייה שלנו מראה ששקיפות מהם היא אולי הבקשה עתיקה ביותר.
בחודשים האחרונים אגרתי, אם כך, אזכורים לשקיפות במקורות וגיליתי כמה ציוויים מעניינים. על גזבר בית המקדש, למשל, נאסר להתהלך בבגדים בעלי כיסים או כשבידיו כלי קיבול ("מסכת שקלים"). מדוע? כדי שלא יעלה חשד שהוא מועל בקופת המקדש.
השופט רובינשטיין ציטט זאת למשל כדי לעמוד על חשיבותן הגדולה של מראית העין והפרהסיה. במקורות נוהגים להצמיד לנוהג את הפסוק הנאה: "מכל מקום, כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל, טוב להם ליתן חשבון".
במילים אחרות, חברי ועדת השרים לחקיקה הקדומה לא היו מעזים להסתיר הצבעות, ואילו חשבי הממלכות היו מקפידים לחשוף לעין הציבור כל הוצאה באשר היא. מי שאמון על החלטות הנוגעות לציבור ולקופתו חייב להיות נקי בעינינו, ולא רק בעיניו, בכל אחד משלבי קבלת ההחלטות. הדרך לכך? שקיפות.
הרב יובל שרלו פירש זאת לאחרונה בטוויטר בצורה נהדרת וכתב כי: "נקודת המוצא היא שהשקיפות היא חיונית, והיא חובה של מנהיגות ציבורית. לעתים יש מצבים ייחודיים שמותר להחביא".
כשנשאל על ההיתר להחביא הדגיש כי "החשיפה היא נקודת מוצא, וחובת ההוכחה מוטלת על הרוצה לסטות ממנה".
משה רבנו פותח את היומן
חיזוק לדברים נמצא במדרש 'שמות רבה', שם נכתב כי אף על פי שמשה רבנו "היה גזבר לעצמו, הוא קורא לאחרים ומחשב על ידם". שקיפות פרטנית בתקציב המדינה – לרבות שחרור קבצים בפורמט "קריא מכונה" כמו אקסל – היא בסך הכל הליכה בדרכו של המנהיג מעורר ההשראה משה רבנו. הרי אפילו משה, שהוא כה צדיק שמי שיאתר את קברו יוכל לקבל את כל מבוקשו, אִפשר לאחרים להסתכל על הדרך בה הוא מחשב את הוצאות העם.
מדוע הבון טון היום הוא לסמוך על הממשלה בעיניים עצומות? אינני יודע. אבל בהתאם למסורת עדיף היה שכל הוצאה – החל מן הקבלות של מעון ראש הממשלה ועד לתקציב פינוי האשפה בעיריית לוד ייחשף לאור השמש. כך נוכל כולנו לראות שאכן הפקדנו את ההנהגה בידי אנשים שהאמונה שלהם לא כוללת את העובדה שהם מעל לחוק. תקציב "מאה ימים של שקיפות", למשל, שקוף עד רמת האגורה, בדיוק מסיבה זאת. כי לא כל החכמה אצלי.
חשיפה בתורה
"כשם שהקדוש ברוך מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסם בעולם, כך מתעסק בגנותן של רשעים, לפרסמן בעולם", נאמר במדרש רבה לפרשת פנחס. זה עוד ציווי נהדר שמראה כי לא התקשורת המודרנית היא מקור השיימינג לאנשי ציבור; מדובר, למעשה, במסורת עתיקה וחשובה. מוסיפים שם כי: "פינחס פרסמו לשבח וזמרי לגנאי, עליהם נאמר: זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב".
על דברים אלה ואחרים הבהיר עו״ד אלישי בן יצחק כי ״נכון לפרסם את מעשיו של איש הציבור באוזני כולם, וזאת כדי להרתיע אותם לבלתי יחטאו וכדי להעביר את המסר שהכל שווים לפני החוק״.
עצות לשרה נתניהו
המקורות מספקים, כמובן, גם שלל עצות נהדרות לנבחרי ציבור המגיעים לעמדות כוח. פאינה קירשנבאום לבטח הייתה יכולה ללמוד איפוק מחז"ל, שבמדרש קהלת רבה א', ל"ד אמרו: "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו: מי שיש לו מנה, רוצה מאתיים. יש לו מאתיים, רוצה ארבע מאות". עם הכוח בא התיאבון, ולכן הפתרון מצוי במשוואה הנהדרת שהגה שלמה המלך כבר בתקופת התנ"ך: "שונא מתנות יחיה" (משלי ט"ו, כ"ז). שמעת שרה? שקיפות בנושאי מתנות גם היא פתרון, כמובן.
אבל באין שקיפות, ובהינתן רדיפת בצע – לא נותר לציבור אלא לסמוך על הדלפות. למרבה המזל, גם לתחום זה אפשר למצוא חיזוק במקורות: ״כל המצר לציבור ומצערם, מותר למוסרו״, נכתב בשולחן ערוך. במה שנוגע לאנשי ציבור, אין דבר כזה "מלשין" או "מוייסר" . במילים אחרות: אל תחששו להדליף כשאתם רואים עוולה. הקמנו אפילו תיבה כשרה למען הנושא.
רבים טוענים ששקיפות היא לא יותר מהיטפלות קטנונית. אבל בעיניי הם הנטפלים אלינו: פוליטיקאים רוצים להנהיגנו ולשנות את מציאותנו, ולכן עליהם, כפי שהובן כבר בתקופה העתיקה, לאפשר בקרה על פעילותם גם במחיר של ויתור מסוים על פרטיותם.
חשוב להדגיש, לסיום, שכולנו בני אדם שפועלים לפי תמריצים, ולכולנו אינטרסים אישיים. שקיפות היא פשוט התמריץ המושלם לנהוג ביושר למען הציבור הרחב – אז והיום.
