אף אחד לא אוהב שינויים. עד לפני חודשיים התחברתי למשפט הזה מאד. כל שינוי שעברתי בחיים, מהקטן לגדול, עשה לי כאבי בטן מטורפים והכניס אותי לדיכאון ל-3 ימים לפחות. זו הסיבה ששתלתי את עצמי, כמו עציץ, בכל מקום שהייתי וסירבתי לעשות שינוי. הפחד מאותם כאבי בטן, ואיתו החשש מכניסה לדיכאון, גרמו לי לשכנע את עצמי שטוב לי באותו מקום, רק כדי שלא אצטרך לעזוב.
עם הזמן, למדתי על בשרי שכל שינוי שעשיתי היה לטובה, חיזק אותי והוביל, כמעט באופן מוחלט, לדברים טובים יותר עבורי. בהתחלה השינויים נכפו עליי, אבל לאט-לאט התחלתי לקחת את גורלי בידיים שלי. זה לא דבר פשוט בכלל, אבל אני עושה את זה.
בחודש האחרון אמרתי שלום לאוטו שלי ולעבודה שלי. שני שינויים גדולים וחשובים. החלטה לא קלה (שחלקה, מודה, נכפתה עליי) אבל היא התקבלה. ומאז- נראה שדווקא אני מצליחה לנשום טוב יותר. ביי ביי כאבי בטן שלום ולא להתראות לדיכאון- אני מרגישה הקלה גדולה.
וכשמתרגלים לשינויים, ועושים איזה "סויטש" בראש, ככה זה מרגיש- הקלה. בירושלים נושא השינויים רלבנטי מתמיד. ניכר כי כולנו רוצים מאד לשמר כל פיסת זיכרון שהתחילה אי אז, לפני 3,000 שנים, ולא לשנות דבר. אבל השינויים קורים והם תקפים בעיר. נכון, יש שינויים שלא מתרגלים אליהם, כמו בניין הולילנד המחריד, אבל יש דברים טובים וחיוביים. הרכבת הקלה שיפרה את התחבורה בעיר (יהיו שלא יסכימו איתי, בעיקר לאור אירועי הפח"ע בצפון העיר והעיכובים המיותרים), מרכז העיר הפך למרכז תרבות יפיפה (שהצלמים חוגגים בו), נפתחו בתי קולנוע מרהיבים ומתחם "התחנה הראשונה" שינה את מקומות הבילוי המשפחתיים בעיר, ובשבת (למתעניינים).
לאחרונה התפתח דיון בין הירושלמים לגבי מגדל בגובה 165 מטרים שמתוכנן להיבנות על חורבות קולנוע עדן ברחוב אגריפס המרכזי בעיר. מדובר בבניין משונן, שילוב של בניין הקרייזלר בניו יורק והפירמידות במצרים, שיכלול, כך נאמר, שטחי מסחר, מלונאות ומגורים. לנו, הירושלמים, קשה לקבל בנייה מפלצתית וגבוהה אחרי הטראומה שהותירה בנו פרשת הולילנד. נדמה לנו שהעיר, שבנויה על הרים, גבוהה דיה ואין לנו צורך להרחיב את קו האופק ולהפוך, רחמנא לצלן, לתל אביב או משהו כזה. תודה לאדריכלים היצירתיים ובעלי החזון, אבל לא תודה.
גם אני, מודה, נמנית בין אלו שרוצים לשמר את יופיה המקורי של העיר. את האבנים העתיקות, את ההיסטוריה שנשפכת מהבניינים הישנים וכמובן- לשמר את קדושתו של המקום (לכל דת ודת). ואיני יודעת איך תיראה ירושלים עוד עשר שנים- כאמור, "אף אחד לא אוהב שינויים"- אבל אולי, רק אולי, אם יחולו שינויים המעידים על פתיחות וחדשנות, גם העיר תיתפס ככזו. אולי ייפתחו מקומות עבודה חדשים, אולי צעירים יחזרו או יישארו לגור בעיר הכי טובה בעולם, ואולי לא ימתגו אותנו כעיר חרדית, סגורה ונוקשה (ואני מתנצלת בפני החרדים- כבודכם, כקהילה, במקומו מונח, אבל זאת לא עיר חרדית).
ובחודש הבא שינוי נוסף עומד לקרות עבורי- שינוי קידומת. המעבר הזה לא פשוט עבורי, אולי יהיו מי שיאמרו: "מה יש לה זאתי? 30 זה ה-20 החדש". ואולי עם קצת נשימות ותמיכה אני אצליח לעכל את זה. היה זה דיוויד בואי שכתב (תרגום מאנגלית): "להסתובב ולהתמודד עם השונה.. זמן עלול לשנות אותי" ("changes") . אז אולי זה מה שכולנו צריכים לעשות, להפסיק להסתכל אחורה ביראת קודש ולעכל כי הזמן יכול לשנות אותנו. הנה, תראו אותי- אני "הצעירה המתבגרת" ש"שורדת" כל יום את ירושלים ונשארת בחיים לספר לכם על זה.
"צ'יינג'ס- דיוויד בואי"
