לא אחת אני חושבת על התייר הממוצע שמגיע פעם ראשונה לירושלים. יש כאלה שזה בצ'ק ליסט – לסמן וי-ויש כאלה שהשתוקקו אליה כל החיים, ועבורם היא מטרת הביקור. אם נערוך השוואה קצרה, אני ערגתי לניו יורק כל חיי. בתור מישהי שחובבת כתיבה (כראייה, הטור הזה – שהוא הגשמת חלום מבחינתי), הסדרה "סקס והעיר הגדולה" גרמה לי להתאהב בניו יורק ולחלום על היום בו ניפגש פנים אל מול בניינים.
אתם לא מתארים לעצמכם את האכזבה הראשונית שלי. התארחנו, חברי ואני, בקווינס, שדומה מאוד באווירתה לשכונת נווה יעקב- בליל עדות והמוני יהודים, בעיקר דתיים (כאן ראוי לציין כי בקווינס הניו-יורקית מתגוררים משפחות בוכריות שאכן העתיקו מגוריהם, בחברותא, מנווה יעקב לשם). כדי לצאת לכיוון מנהטן המדוברת והמבוקשת, נאלצנו לקחת אוטובוס ורכבת. הרכבת לכשעצמה היא חוויה- תערובת אזרחים ממוצאים שונים- מקסיקנים, קובנים, אפריקאים, הודים, תאילנדים, יפנים ועוד ועוד ועוד. כולם בחלום האמריקאי ברכבת התחתית.
אבל ההתרשמות האמיתית הייתה כשיצאתי מהרכבת אל העולם האמיתי. כמו תינוק שנולד ויוצא אל העולם, כך יצאתי אני ממתחם הרכבת ועליתי למדרגות להביט במנהטן בפעם הראשונה. אולי זה הפחד מהגבהים העצומים של הבניינים שהתגלו לפניי, אולי זו הקרות של התושבים, אולי אלה הלכלוך וריח דוכני הנקניקיות הלא-כשרות ברחובות- אבל לא התחברתי בכלל. איפה הצבעוניות של קארי בראדשו? איפה נשים לבושות בסטייל ונוצות הולכות בחבורות? איפה בתי הקפה המקסימים שכותבים בהם את החומרים שייצאו אחר כך לסדרות בישראל? נחלתי אכזבה אמיתית מהמקום, וברור למה- מישהו בנה עבורי את החלום.
וזה גרם לי לתהות, שנים אחר כך- איך מסתכל תייר חדש בעיניו עמוסות הציפייה בעירי שלי? האם הוא מפחד מבקבוקי תבערה ביפו? האם הוא חושש מאבק המדבר והגמלים בכיכר ציון? או שמא הוא מקווה להיתקל בחייל עם בגדי חאקי קצרים עוד בשדה התעופה? אני יודעת, אני מגזימה. אבל לא אחת שוחחתי עם תיירים שחשבו שהם באים לישראל של שנות ה-30 וה-40, רק כי הסרט האחרון שאולי הם צפו בו היה סלאח שבתי.
ואז הוא מגיע. והוא רואה את הרכבת הקלה נעה בפסטורליות בין האבנים הירושלמיות שעוטפות את הבניינים סביב. ואם יורד גשם קל הוא מבחין בציוריות האירופאית ברגע שהוא מסובב את ראשו אחורה (קרה לכם?). והוא יורד מרחוב יפו לעבר העיר העתיקה. הולך כשמשמאלו החומות העתיקות, שהן לבדן ממצא אריכאולוגי מרשים. והוא מביט באורתודוקסיים, לצד היפסטרים, לצד ראסטה-מנ'ז, לצד ערבים, לצד חיילים. מה הוא מבין? מה הוא סופג מכל זה? אילו מסרים עוברים לו עכשיו בראש?
ובכניסה לעיר העתיקה הוא שומע עברית וערבית שנשמעות אותו הדבר- עם הח' והע' המשתרשות בהן- שייחודיות כל כך לשתי השפות האלה. ואולי קצת אנגלית ("איך הם יודעים אנגלית?"). וקופצים עליו רוכלים מכל עבר, מנסים לקנות אותו. האם הוא מרגיש נערץ וחשוב או שהוא עובר טראומה- שתהפוך אחר כך לפוסט-טראומה- מהעיר?
ואז הוא חוזר למרכז העיר, וסביבו יושבים צעירים שמבלים ושותים ונהנים. האם הוא שואל את עצמו: "איך? הרי עוד שנייה שוטף הכלים הזה במטבח, שנראה קצת חשוד (מסכן, הוא רק תימני, והוא בכלל הבעלים של המקום) יוציא סכין ויבצע פה טבח נורא"?. האם הוא מבין שיש לנו שגרה או חיים? האם הוא יודע שלצד טרור מתמיד ומשתק, מתקיימת מלחמה אחרת – על סגירת מקומות בשבת? האם הוא בכלל מבין שמחר הוא יקום בבוקר וירצה סיגריות והחנות תהיה סגורה?
ואני? אני מביטה בעיר הזו כל פעם כאילו הייתה זו הפעם הראשונה. אני יוצאת לבלות ומתפעלת. אני יוצאת לטייל ומתאהבת. אני רואה את האנשים ומתמוגגת. וזה מצחיק, כי עד לא מזמן התאכזבתי ממנה. אני קוראת פוסטים בפייסבוק ומתעצבנת- על ראש העיר, על החרדים, על הערבים ועוד ועוד. אני קוראת כתבות של חוצניים (כן, חוצניים) על ירושלים ומתבאסת- למה הם חושבים שהכל פה רע, חסר טעם ותפל? אבל כל זה נמחק ברגע שאני באמת יוצאת החוצה ותרה את העיר. העיר שלי. שכל פעם מחדש מספקת לי התרגשויות חדשות ורגעים של אושר. ואז אני יודעת: על העיר שלי אסור לקרוא. את העיר שלי צריך לחוש. כמו בפעם הראשונה.
