כשהייתי קטנה חשבתי שירושלים היא בירת העולם. אני מאמינה שמאז שהייתי ילדה היה בי את הסינדרום הזה, האהבה הבלתי-תלויה בעירי. היינו נוסעים לדודים או לטיולים, אבל בעליות של ירושלים הייתי נושמת- "אח, הגעתי הביתה". 31 שנים ואותה תחושה קיימת עדיין בתוכי, אבל עם טעם מר של אכזבה.
מאכזב אותי היחס של התושבים לעיר. מאכזב אותי שקרנה של העיר ירד ובעיקר מאכזב אותי שאחרי כל כך הרבה שנים, שיפורים, שידרוגים וכספים שהושקעו בעיר הזו, בעיקר בתחום התחבורה, היא עדיין נצורה מכל הצדדים, ודרכי הגישה אליה חסומות.
כביש מספר 1, לדוגמא, עבר מתיחת פנים מאד חשובה- הנתיבים הורחבו והעליות, שעבר הרסו כל מנוע אפשרי, שופרו בצורה משמעותית ואינן תלולות כבעבר. היית מצפה שכבר בשער הגיא יחולו שיפורים ניכרים בזמני ההגעה לעיר, אמה מה- זה לא קורה בפועל. בפועל אתה מקבל את אותם הפקקים ואותם זמני הגעה נוראיים (זה כולל גם את היציאה מהעיר). כל תאונה או שיפוצים חוסמים את העיר לשעות ארוכות.
גם בתוך העיר המצב לא מזהיר. הרכבת הקלה שיפרה רק במעט את איכות החיים, ולמה "במעט"? כיוון שבמדיניות הביטחונית הקשה של העיר, כל חפץ חשוד משתק אותה לדקות עד שעות ארוכות. רכבת אחת על מסלול אחד שמכתיבה את חייהם של מאות אלפי אנשים ביום, איך זה אפשרי בישראל של 2017?
ומה עם תחבורה ציבורית אל מחוץ לעיר? מלבד העובדה שאוטובוסים עדיין נוסעים בנתיב הרגיל, ונתונים לאותם פקקים בלתי אפשריים, בירושלים של 2017 אין רכבת נורמלית שמגיעה בשעות הגיוניות. הרכבת בתחנת מלחה איטית כל כך אבל גם לא כל כך נגישה וזמינה. רכבת יוצאת אחת לשעה או שעתיים ונדרשת החלפת רכבות כדי להגיע ממקום למקום. הבעיה היא פחות זמני הנסיעה כמו הזמנים שבהם אין נסיעה. שירותי הרכבת לירושלים מסתיימים בשעה כל כך מוקדמת, שנדמה שמישהו אומר לנו: "יש עוצר ועליכם עד 20:00 להיות בביתכם". איך זה הגיוני?
ונכון, בונים רכבת חדשה, ומרחיבים את המסלול של הרכבת הקלה, ובמאי ייפתח עוד ציר גישה בכביש 1 לירושלים וממנה. הכל נכון. אבל העיר הזו שוחררה לפני 50 שנים, ובזמן הזה באירופה שכנתנו כבר בנו מאות רכבות- קלות ותחתיות. אנחנו יודעים להעתיק מהם את האופנה והפסטות אבל לא את התחבורה. מיליארדי שקלים הושקעו בתחבורה בירושלים אבל קצב הפיתוח שלה הוא איטי והתוצאות בשטח- מאכזבות.
ההשקעה בגשר המיתרים (או כפי ששמעתי מישהי אומרת פעם: "גשר המיותרים"), הרכבת ממלחה והתחבורה הציבורית בעיר. שובל של פקקים אינסופיים בתוכה, אליה וממנה. אין באמת פתרון קסם מלבד הוראות חירום לתושבי העיר: הפסיקו לרכוש מכוניות או בין 8 בבוקר ל17:00 אסור לנהוג- אתם תחליטו מה יתאים יותר.
ואין אדם אחד שאשם. זה לא רק ראשי הערים המתחלפים או שרי התחבורה בעשורים האחרונים. נוסף עליהם, יש כאן מהנדסים ואדריכלים שאחראים על התכנון הסביבתי. מי חשב בכלל להתחיל לבנות את הרכבת ממלחה דרך הרים וסלעים? למה? אף אחד מכם לא למד פיזיקה והבין שהיא לא תוכל בתנאים האלה להגיע לתאוצה מעבר ל60 קמ"ש? וכביש מספר 1? איך אתם לא מסוגלים לקחת בחשבון תאונות וחפצים חשודים? איך כל תאונה משתקת את העיר ל-40 דקות לפחות? איך כל ביקור של אח"מ או מרתון יצירתי סוגר אותנו לחצי יום עד שלושה ימים?
בעולם שבו הדרך לעיר הבירה קשה, איטית ומסורבלת, איני מתפלאת שמבחוץ מסתכלים עלינו ואומרים: "רחוק לי ירושלים, בואו למרכז". והרי גיאוגרפית ירושלים היא המרכז של ישראל. החיבור בין קרית שמונה לאילת. המקום הקדוש לשלוש הדתות ומקום העלייה לרגל מכל העולם. איך אפשר להבטיח כאן תיירות ותנועה אם התושבים בעצמם מתקשים? הפתרונות הבאים לעיר חייבים להיות מלאי חשיבה, יצירתיים ובעיקר- יעילים, כדי שאז נוכל באמת לחגוג את שחרורה האמיתי של ירושלים.
