הייתה לי ילדות מאושרת. כמה יכולים לומר את זה? ילדות שהכול בה חופשי- יוצאים לשחק בין הבניינים, בגן מאחורי הבית, ברחבה של המכולת- שהיא גם רחבת בית הספר, קונים פלאפל בפינה וחוזרים דרך "שביל הנחש". בעולם בו יש ערוץ טלוויזיה אחד, וחברים ברדיוס של 3 מטרים זה מזה, מי היה צריך משהו אחר?
הדבר הכי חדשני שעמד בפני הוריי כדי להעסיקנו היה הווידיאו. "ציפי ללא הפסקה"; "מאה מילים ראשונות"; "ספר הג'ונגל", "שירים קטנים" עם עוזי חיטמן ועוד- היו לפסקול חיי. גדלנו במקום בו הבתים של כולם היו פתוחים וילדים חצופים היו מתדפקים על דלתנו בכל שעה, רק כי אימא שלהם מנקה בדיוק או הייתה צריכה שקט. גם אנחנו היינו הילדים החצופים האלה לפעמים. כי מה היה לנו לעשות?
וכן, אני מדברת על עולם שבו היו אינתיפאדות, על ערוץ 1 עמוס כאפיות ובקבוקי תבערה ועל שכונה שלפני מספר חודשים דקרו בה ילד בן 13 ופצעו אותו אנושות. פשוט לא פחדנו, כי לא ידענו שיש ממה לפחד. אנסים ופדופילים תמיד היו, מחבלים שונאי ישראל תמיד היו (ופעם היו הורגים בהמונים) ובריונות ברחוב תמיד הייתה קיימת, אבל ידענו להימנע ממנה. מעולם לא חששתי לחיי, וגם הורינו שחררו את הרסן יותר. בעולם של היום ילדה בת 8 לא תסתובב עם החברים בחוץ ללא השגחה- האם זה מבחירה שלה או של הוריה?
כשאתה ילד הכל נראה לך מרשים ממש. כל גן, כל חצר, כל פרפר. אבל כשאתה ילד ירושלמי אז הכל מתעצם. אתה לומד להעריך את העובדה שגדלת בעיר הכי קסומה בעולם, עם ההיסטוריה הכי מדהימה. אתה מכיר את הסיפור על הנזירה שנפלו לה השיניים לצד הירדני, ואלה הוחזרו לה בצעד דיפלומטי נדיר. אתה לומד לשנן את הסיפור החיילים הגיבורים שפרצו את הדרך לחומות, ואיך, הלכה למעשה, הם שחררו את העיר. אתה יודע להתמקח בעיר העתיקה ולהוריד את הסוחרים שם למחיר תחתית, ואתה יודע שהגלידה הכי טובה בעיר היא גלידת "קצפת".
ילדות ירושלמית מתחילה בשבתות עם ההורים בגן סאקר, שם משחקים כדורגל (ואת מקבלת את הכדור לפרצוף כמה פעמים, אבל מה שלא הורג…); ושבוע אחר כך- בילינו ב"מפלצת" הנדירה בקרית יובל- ואין לך הרבה מה לעשות שם חוץ מלעלות בפעם המאה לאחת הלשונות ולהתגלצ'. ויש לך אינספור תמונות מגן החיות התנכ"י- כי כל שנה בית הספר לקח אותך לשם, וחצי מהתמונות האלה שרופות- כי אין DO OVER- הכל בוואן שוט, אה, ואל תפתח את הקופסא של הפילם- הם יישרפו.
ויש את מתחם ההחלקה בגן הפעמון, שתמיד נפלתי על הישבן וויתרתי, תמיד. אז הייתי הולכת לדרקון ומטפסת עליו. גם שם יש לי אלף תמונות. הוא לא היה כחול פעם- למי שלא זוכר. וכשאמא רצתה לפנק נסענו לקניון "האחים ישראל". כן, מרחק שנות אור מקניון מלחה עמד לו במרכז החיים קניון "האחים ישראל". לא היה איכפת לי מכלום- לא שהיא תקנה לי בגדים, לא שהיא תקנה לי נעליים, אפילו לא איכפת לי מסרטים לשיער. כל שעניין אותי היה לאכול את הפרוזן יוגורט בדוכן שעמד (ועודנו עומד) במרכז הקניון בקומה השנייה.
אבל מה שבאמת מיוחד בעיר הזו, שהכל נשמר. כמעט הכל. ולצד הישן צץ לו חדש- מאפיין מהותי של ירושלים. ולמרות שחבל לי על קולנוע "רב-חן" האגדי (כמות הזיכרונות שם היא אינסופית) ועל קולנוע "גיל" במלחה (שהיום הוא רשת אופנה- מי זוכר?), אני יודעת שיש מקומות אלמותיים שאני אוכל להביא את ילדיי אליהם בעתיד, ולומר: כאן ביתי. פה.
