ימים לא קלים עוברים עלינו. גל הצתות שמוביל לבערה פיסית של האדמה הקדושה והיקרה, והכל-כך משמעותית עבורנו, אבל גם חתיכה מהלב שנשרפת גם כן. ביום חמישי האחרון עברתי בכביש מספר 1 בחזרה לירושלים וצפיתי בלהבות מכלות דונמים של עצים וצמחיה, בדיוק מעל האנדרטה של כלי המלחמה המפורסמת בשער הגיא. אנדרטה שאמורה להזכיר לנו כמה נלחמו פה למען המדינה שלנו, למען ירושלים שלנו, ובמחי יד וגפרור הכל יכול להשתנות.
וכולנו קמנו למציאות שהיא כמו בסרט. הרי סיטואציות כאלה קיימות רק בהוליווד. כאלה שצריך לשפשף את העיניים ולהבין שגל של אסונות פוקד אותנו (איזה אירוני. אני כותבת את המילים האלה "גל של אסונות" ומדמיינת את טטיאנה הופמן ז"ל מקריאה אותן ונעצבת שהיא כבר לא איתנו). לא מזמן צפיתי בסרט "המטרה: לונדון", חלק מסדרת סרטים שבטח תמשיך ותמשיך ולא תמצה את עצמה אף פעם. כמעט כמו המציאות שלנו כאן. בסרט יש סדרת אסונות שבאה כנקמה על משהו אחר, שקרה בסרט אחר. אל תדאגו, הטובים מנצחים בסוף.
הרשתות החברתיות עמוסות לעייפה בטוקבקיסטים ופעילים מהמגזר הערבי ששמחים לראות את ארץ ישראל בוערת. יש לזה אפילו האשטאג מיוחד משלו. הם טוענים שזו נקמה על חוק המואזין. אני יודעת שזו פשוט תוצאה של הסתה. הסתה שמתחילה מנבחרי הציבור של המגזר, כגון קריאתו האומללה של אחמד טיבי לאוכלוסייה הערבית לצאת במרד, וכלה בהסתה שמתקיימת במסגדים וברשתות החברתיות. בכל יום קוראים אותנו לכלותינו ואנחנו שותקים. משאירים להם את האמצעים להסית ולהישטף בגל של שנאה כלפינו. אותם אף אחד לא חוסם. אותם לא עוצרים. לא סותמים להם את הפיות.
את מי כן? את חבריי, צעירי הליכוד חיפה, שהחליטו לצאת נגד הופעתו של הראפר תאמר נפאר כי הטקסטים שלו פרובוקטיביים ומסיתים, עצרו בחג הסוכות באמצע הארוחה. המופע התקיים כמתוכנן ובו אמר מר נפאר: "ניצחנו". את מי עוד? את יותם זימרי ונועם פתחי ויחיאל רדוצקי ויבגני זרובינסקי ומרינה קיגל- שעל מילה או שתיים שנכתבו בפוסטים ישנים נחסמו לכמה ימים טובים. "קוקסינל" אסור, אבל "איטבח אל יהוד" מותר. בעצם, את שניהם אסור אבל הנה לכם עוד מילה: פרופורציה.
חיפה נחשבת מעוז לדו-קיום. ערבים ויהודים שחיים בה יחדיו ומקיימים אורח חיים משותף כמעט מושלם. אז מדוע, אם כך, דווקא חיפה הייתה זו שנכוותה הכי הרבה? אולי זו ההוכחה האמיתית שגם בתנאים של אהבה וסובלנות וקבלת האחר יש צד שממש ממש ממש לא רוצה שנהיה פה. שממש ממש ממש כואב לו לראות אותנו לצידו במדינה הזו. מישהו רשם בפייסבוק שמה שמתקיים פה זה משפט שלמה- פתאום רואים מי האמא והאבא האמיתיים של המדינה. למי מהם איכפת שהתינוק לא ימות. לא יישרף. נו, זה חדש לכם?
תקשיבו, אולי יש לי על הלב הרבה כלפי ערבים, אבל אני לא גזענית ולא מכלילה. אני יודעת שביניהם יש מי שרוצה לחיות פה בשלום, ושמגנה את הפעולות הזדוניות כלפי ישראל. לפני מספר ימים קיבלה עובדת סוציאלית מדהימה מהמגזר את אות ההוקרה מהשרה גמליאל על פעילותה למען נשים במאבק נגד אלימות כלפי נשים. והיא לא היחידה. יש אנשים מהמגזר שפועלים ללא לאות בבתי החולים, במשטרה, בצבא, במשרדי הממשלה וכן, גם בשירותי הכבאות, וחשים שותפות גורלם עם אחיהם היהודים, אזרחי המדינה.
אז מדוע, אם כך, אנחנו לא שומעים יותר ויותר על האנשים האלה? מדוע, אם כך, הם לא אלה שמופיעים על הבמות באירועים מיוחדים? מדוע, אם כך, הם לא נבחרי הציבור בכנסת ישראל? למה דווקא קולם של האנשים הנוראים ביותר עלי אדמות, הפרובוקטיביים והשונאים ביותר, הוא זה שנשמע? הגיע הזמן לעצור את זה ומהר. הגיע הזמן לפעול בדרכה של השרה מירי רגב ולדרוש נאמנות למדינה ולערכיה. ערכים של אהבה ושלום. ערכים יהודיים. למי שיש בעיה עם זה- ירדן, לבנון, סוריה, מצרים ועיראק במרחק יריקה. שלום.
