לפני כמה ימים שלחה אחותי בקבוצת הוואטס-אפ המשפחתית תמונה מקסימה של אחייניתי הקטנה, על גלגל-ים צהוב (שהלם את תלתליה הזהובים), בגד ים ורוד על רקע הבריכה הכחולה, כשחיוך מרוח על פניה מאוזן לאוזן והיא- מבסוטה על החיים. כמה דקות לפני כן ניהלנו שיחה משפחתית על הצלחות, כיוונים בחיים ומה עושה אותנו מאושרים. התמונה קטעה את השיחה והובילה אותי לומר: "ככה אני רוצה שהחיים שלי ייראו- כאילו אני בפאקינג בריכה כחולה עם גלגל-ים צהוב בבגד ים ורוד והחיים אחלה".
אנחנו אוהבים להתלונן. זה חלק מהדי. אן. איי שלנו, בעיקר כעם נרדף וקורבן. אם אנחנו לא נתלונן, אנחנו לא נרגיש את החיים עצמם. אנחנו מתלוננים כשחם, כשקר, כשיש מזגן וכשאין מזגן. אנחנו מתלוננים בפקק וגם כשהכביש מהיר וזורם ("ראית איך הוא נוסע? זוועה"). אנחנו מתלוננים על האוכל, על העבודה, על האוטו (למרות שהוא חדש מהניילונים. לפעמים עדיין עם הניילונים). אנחנו מתלוננים על הבוס. אנחנו מתלוננים על השיער. על המחסור בשיער. על כסף. בעיקר על כסף. ואנחנו פשוט לא קולטים שאנחנו פזמון קליט ושמח בשיר של חנן בן ארי.
למה אנחנו מתנהגים ככה במקום לקום ולשנות? למה אנחנו חייבים להאמין שהדשא של השכן ירוק יותר, ולא מטפחים את הגינה שלנו בעצמנו? את רוצה להתחתן? צאי לדייטים! אתה רוצה להקים עסק? תלמד מנהל עסקים או לפחות תתחיל לבדוק מה נדרש לך לשם כך! אתה רוצה אוטו גדול יותר? תעבוד קשה יותר! כן. זה כזה פשוט. גם במדינה קשת-יום והזדמנויות כמו שלנו.
אחרי שני תארים במדעי המדינה אני יכולה לומר בגאון שאני מאמינה בחברה אזרחית- תעזור לו והוא יעזור לך. אתה רוצה לשנות? שזה יצמח ממך! אל תחכה שהמדינה תעשה בשבילך. קום ותעשה! תראו את חה"כ שפיר ואת חה"כ שמולי. איך נכנסו לתודעה? ממחאה אחת בקיץ אחד לפני 5 שנים. חבר'ה צעירים, מבית אמיד, שחרה להם שקוטג' עולה 6 שקלים והבינו שאולי בגלל זה הם, וחבריהם, לעולם לא ישיגו דירה בחייהם. ואם בשפיר ושמולי נפלה שלהבת מה יגידו דימונאי הקיר? אבל ייאמר לזכותם שהם קמו ועשו. הם שינו את גורלם ונשבעו אמונים למשכורת של 5 ספרות שמתחילה ב-4.
כל כך הרבה אנשים יגחכו עליי בקוראם את הטור הזה: "על מה היא לעזאזל מדברת? לכי תגידי את זה לעניים שלא מסוגלים להאכיל את הילדים מעבר ללחם וחמאה. אלה שלא סוגרים את החודש". ותאמינו לי חברים, אני יודעת מהו עוני. אחרי שנתיים בעבודה במשרד הרווחה- בליבה של הליבה של העוני בישראל- אני יודעת מהו עוני. אחרי חמש שנים במוקד הטלפוני של בנק יהב עם מבקשי הלוואות ואזלת יד שלי- אני יודעת מהו עוני.
ואני לא שופטת אף אחד, לא מתנשאת על אף אחד ואני גם מאמינה גדולה ב"כל מקרה לגופו". אבל 4 שנים של התנדבות במיזם "בית הגלגלים" לאנשים עם מוגבלויות ואתה מתחיל להבין מי רוצה להצליח בחיים ומי לא. אלה אנשים שמנצלים כל דקה בחייהם כדי להרוויח מהם. אנשים שיוצאים לעבוד (הייתי אומרת "קמים והולכים לעבודה" אבל רחמנא לצלן הם לא יכולים לעמוד או ללכת בעצמם), אחראים על פרויקטים, יוצאים לטייל ועוברים לגור לבד או עם שותפים- הם אלה שלא וויתרו כלל וכלל. הם אלה שהאמינו ש"הכל בראש" ואפשר אחרת. הם מעוררי ההשראה שעושים הכל כדי להיות מאושרים. הם אלה שקפצו לבריכה כחולה, עם גלגל-ים צהוב ובגד ים ורוד ומחייכים מאוזן לאוזן כי החיים שלהם תותים. אשריכם.
