את הטור הזה אני פותחת בבשורות המרגשות על זכייתו של הג'ודאי (והירושלמי, חייבת לציין) אורי ששון במדליית ארד. מדליה תשיעית לישראל ומדליה חמישית מענף הג'ודו. מרגש מאוד- אין על כך עוררין. האומנם? כי לי נדמה שכל מה שהתעסקו בו זה מדוע שרת התרבות מירי רגב לא עשתה סלפי עם הזוכה המאושר או מדוע אף שר או ראש ממשלה לא התקשר לאחל לו מזל טוב. כל המבקרים למיניהם (כי הרי פתאום כולם הפכו להיות מבקרי המדינה) התלוננו כי "פתאום כולם שומרים שבת" ולמה "אף אחד לא מתקשר לחלוק איתו בהישג".
זה לא התחיל ונגמר באורי ששון. הביקורות לא איחרו לבוא גם סביב זכייתה של ירדן ג'רבי, בחורה מדהימה שנאבקה, תרתי משמע, בדרך להצלחה. מר רוגל אלפר, חביב אשפתון "הארץ", החליט להאשים את כולנו בלאומנות, רק בגלל שהבחורה החביבה הזו הקדישה את המדליה שלה "לכל עם ישראל". "חשתי אי-נוחות", כותב מר רוגעלך, "תודה, ירדן. אדיב מצדך. אבל לא תודה. לא רוצה את המדליה שלך. כולה שלך. לא הקרבתי שום דבר כדי שתוכלי לזכות בה. אין לי שום חלק בה. לא הרווחתי אותו. זה שאני ישראלי כמוך, זה לא מספיק. אין לי מושג מדוע את מקדישה את המדליה שלך "לכל עם ישראל". אפשר לחשוב ש"כל עם ישראל" רצה מדליה אולימפית בג'ודו אבל ויתר לך, באיזו מחווה אלטרואיסטית יוצאת דופן, מתוך הבנה שרק אחד מהעם יוכל לנסוע".
למר אלפר ודומיו יש בעיה עמוקה עם מה שקרוי אחדות לאומית, פטריוטיזם אם תרצו. יש להם בעיה שאנשים מרגישים כחלק משלם. אחד שהוא חלק מעם אחד. יש להם בעיה עמוקה עם ההבנה שיש כאן אוכלוסייה שומרת שבת או כזו המכבדת את זכר חורבן בית המקדש במנהגי אבלות וצום. יש בעיה עם ההבנה שמנהיגי המדינה הזו, שמרבית תושביה היהודים שומרי שבת או לפחות מכבדים אותה. פתאום המדד לגאווה הוא סלפי או טלפון מרגש. גאווה, מבחינת הציניקנים, היא לא לצפות בשרת התרבות והספורט קופצת מאושר ומוחאת כפיים באקסטזה ברגע הזכייה המרגש של ששון (זה קרה, אגב, היא נכחה שם, היא קפצה מאושר, היא מחאה כפיים. זה מתועד), אלא מדוע היא לא העלתה פוסט בפייסבוק.
ואני לא מלאת שנאה כלפיכם, ציניקנים יקרים, כי אני בוחרת לא לשנוא. דווקא היום- בצום תשעה באב (ואני צמה- תתפלאו, לא דתייה כלל), אני בוחרת שלא להתעצבן מהבורות והשנאה שלכם כלפי אלו שמכבדים את השבת ואת אמונתם. הרי למה שתבינו משהו שאתם לא מאמינים בו? אתם, שנלחמים כל כך על זכויות אדם באשר הם, בוחרים לא לקחת את חופש הדעה וחופש הדת צעד אחד קדימה. מבחינתכם מאמינים הם אנשים פרימיטיביים וחסרי צלם אנוש.
אז אל תתנו לעצמכם להתבלבל. אחדות ואמונה הן לא מילים גסות. הן חוזק והן הצלחה. אחדות ואמונה זה אומר להתאכזב בשביל שגיא מוקי שלא זכה במדליה, אבל לדעת שהוא השקיע את כל כולו עבור הדגל שעיטר את חלוק הג'ודאי שלו- ולברך אותו על כך. אחדות ואמונה זה להצדיע לאלו שמשקיעים בשבילנו יום-יום כדי שנוכל לשבת ולכתוב את דעותינו בחופשיות (וגם מבלי שיסקלו אותנו באבנים על כך). אחדות ואמונה זה להתגייס למען חייל שנפצע אנוש כדי להנגיש את ביתו- להלחם בשבילו כפי שנלחם בשבילנו. זה לומר "אנחנו", "לנו" "בשבילנו" כמה פעמים ביום. זה הסיפור של העם היהודי. זה הסיפור של המדינה הזו. אחדות ואמונה הן אהבה. אהבה חסרת תנאים. אהבת חינם.
