משנכנס אדר מרבים בשמחה, אז למה כל הרווקות נראות מבואסות? כי השנה משנכנס אדר נכנס חודש פברואר, שמזכיר לכולנו טוב-טוב שאנחנו לבד. ריבוי האירועים שהחודש הזה מביא עמו, האדמומיות שהרחוב והוויטרינות בחנויות נצבעים בה, האינטרנט עמוס המבצעים והלבבות בכל מקום- צובטים מעט את שלך.
זה מתחיל כל שנה עם יום המשפחה. הווריאציה של "משפחה אחרת" ליום האם. הסמנטיקה בשם "משפחה", שהחליפה את המילה "אם", ריככה מעט את העובדה שרווקות רבות טרם חוו את "החוויה הכי מופלאה שתחוו בחיים" (ציטוט: כל אימא באשר היא אימא). שאין איזה ילד זב חוטם עם ש' שורקת שמצייר לך לב ומביא לך ספל מחימר ואומר: "אני אוהב אותך". אז עכשיו את מוקפת במשפחה שלך, אבא-אימא-אח-אחות (וחתול, במקרה של רווקות רבות), וכולם מאחלים זה לזה שפע ואהבה והצלחה. אבל עבורך יש ברכה מיוחדת- שבשנה הבאה יישב איתנו בשולחן בן זוגך, שיחיה.
ואם עד עכשיו לא משכת שערות, אז בא הוולנטיינ'ז המהמם ביופיו, שגורם לך למשוך גם קצת באף. זה החברות שמספרות כי הוא לוקח אותן לסוף שבוע בבקתה רומנטית בשוויץ ("מעניין אם הוא יציע"), זה הידיד (שאת מאוהבת בו מכיתה ט') שמתייעץ איתך מה לקנות לחברה שלו, וזה גל החתונות הזה שממש ממש מנסה להדביק את הקצב של הוולנטיינ'ז, באווירה המסחררת שהוא טומן בחובו.
אז לכל הרווקות באשר הן אני רוצה להקיא קצת ואז לומר- שחררו. יש כיף בלהיות עם בן זוג בתקופת האושר והעושר, אבל גם סינדרלה הייתה מתה להסתובב יחפה (ולא עם פאקינג נעלי זכוכית), להתחרפן באיזו מסיבה שווה כשמסביבה עשרים גברים שרק מתים לסגור איתה את הלילה. גם בת הים הקטנה שונאת להתחלק בחגים וסופי השבוע בין חמותה לאבא שלה שחונק אותה מתחת למים, וגם בל יודעת שיש לה חיה בבית. חיה.
ולא, לא הדפתי מעליי את רעיון הזוגיות. כשיגיע- אקבל אותו בברכה בזרועות פתוחות ובחיבוק חם. אבל אני פשוט מנסה למצות את הטוב בכל מצב ולומר- זה מה שיש כרגע. למה להילחם בזה? אני נהנית מהרומנטיקה באוויר אבל לדעתי היא גם קצת מוגזמת ומסחרית. כל כך הרבה מבצעים על דברים, שבחיים לא הייתם קונים ביום רגיל, רק כי זה חג האהבה הלועזי? גם כשהיו לי בני זוג בימים האלה לא חגגתי ולא ציינתי את ימי האהבה האלה. זה נראה לי מיותר וסתמי לקבל כרית בצורה של לב לצד נר שבכלל לא מריח טוב רק נראה טוב ויצבור אבק (עד שבאיזה פסח אני אתחרפן עליו ואזרוק אותו).
וירושלים דווקא חביבה אלינו ביום האהבה הלועזי. מאות אלפי הדתיים והחרדים ש-רחמנא לצלן- לא מציינים את החג של הצורר היהודי הגדול ("וזה גם ככה חג של נוצרים") ממתנים במעט את הרומנטיקה שבאוויר. אז תודה לך דת ותודה לך ירושלים. ואולי יום אחד נחגוג פה ברצינות את יום הרווקים, כמו זה הסיני, כי הרי אחוזם מסך החברה גדל כל שנה והגיע הזמן שנמצא סיבה למסיבה. נשתה כמה דרינקים בהנחה; נציג תעודת זהות שלפיה יראו כי לא התחתנו, ואנחנו גם לא "ידועים בציבור" עם אף אחד/אחת; נמלא את הרחוב בבלונים צבעוניים ומשמחים ונשיר שירי-עם על רווקות מאת ע.לוי וא.ביטר. שאנחנו, הרווקים, נדע שליום אחד בשנה אנחנו באמת מוערכים. לפחות עד שיימצא איזה סוס על ג'יפ לבן. רק שיגיע כבר.
