קולות של קינה ותקווה בכותל המשפחות עם התנועה המסורתית

אמש, בערב תשעה באב, התכנסה התנועה המסורתית בכותל המשפחות "עזרת ישראל" למעגל של תפילה, שירה וקינות, שהיה כולו מחווה לזיכרון ולקשר שבין חורבני העבר לכאב ההווה, האירוע נשא אופי מיוחד וחיבר בין האבל על חורבן בית המקדש השני לפני כאלפיים שנה, לבין הטרגדיה הלאומית של טבח שבעה באוקטובר

כתב וצילם – איתן אלחדז ברק

מעגל של זיכרון ותקווה

האירוע התחיל בשעה 21:30 במעגל שירה ותפילה, ובמרכזו קריאת מגילת איכה. התפילה המרגשת כללה נציגי משפחות חטופים, כשבמרכז הקהילה עמדה תחינה להשבתם המיידית. אולם הרגע המיוחד ביותר היה התוספת המקומית לקינות: התנועה שילבה בקינה "אש תוקד בקרבי" קטעים חדשים שנכתבו במיוחד לזכר טבח שמחת תורה. מילות הקינה החדשות הללו, שנאמרו למול שברי האבנים של הכותל, יצרו גשר מטלטל בין העבר הרחוק להווה הכואב:

… "חָרְבָה חֲצֵרִי וְנִשְׁחַת פְּאֵרִי, בְּצֵאתִי מִבְּאֵרִי."

…"וְחֶרֶב לְטוּשָׁה, לַטֶּבַח נְטוּשָׁה, בְּתוֹךְ עֵין הַשְּׁלֹשָׁה."

הקינה החדשה, שנקראת על רקע התמונות של כפר עזה ועוטף עזה, לא רק התאבלה על החורבן, אלא גם הותירה פתח לתקווה, עם קריאה לשיקום וצמיחה: "בְּאֳפָקִים שִׂמְחָה וּבְנִיר־עֹז צְמִיחָה בְּשׁוּבִי לְעוֹטֵף עַזָּה."

חשבון נפש לאומי

האירוע שיקף את תפיסת העולם של התנועה המסורתית, הרואה בתשעה באב הזדמנות לחשבון נפש ולא רק ליום אבל. הטקסטים שהתנועה פרסמה לקראת האירוע הדגישו את הסכנות שבמחלוקות פנימיות ושנאת חינם, כפי שמלמדות אגדות החורבן הקדומות. במציאות הנוכחית, בה איומים חיצוניים מאפילים על המחלוקת הפנימית, קראו בתנועה לזכור את לקחי העבר ולפעול יחד למען חברה מאוחדת יותר.

קינה חדשה-ישנה: האבל על חורבן העוטף נוסף לסדר הקינות לתשעה באב

מאז השבעה באוקטובר קהילות מסורתיות, דתיות וגם חילוניות  ברחבי הארץ החלו לחבר וליצור תפילות שונות ברוח ימי המלחמה: מהגדת הפסח של קיבוצי העוטף ועד לתפילות למען החטופים

הקינה של התנועה המסורתית היא עוד פרק חשוב במגמה הזו, כך חבר התנועה זאב קינן הוסיף  לקינה המוכרת "אש תוקד בקרבי" מספר שורות המהוות עדות חיה ונושמת להתפתחות הליטורגיה היהודית. התוספת קושרת את האבל הלאומי על חורבן יישובי עוטף עזה למסורת האבל על חורבן ירושלים, ויוצרת גשר בין הזיכרון ההיסטורי לטראומה העכשווית.

הקינה המקורית, שמיוחסת לאבן עזרא, , בנויה על ניגוד חד בין הגאולה של יציאת מצרים לחורבן של "יציאת ירושלים". התוספת החדשה מאמצת מבנה זה ומציגה "יציאה" שלישית, טראגית לא פחות: היציאה מיישובי העוטף.

השורות החדשות מתארות בכאב חד את שאירע:

• החורבן האישי: "חָרְבָה חֲצֵרִי וְנִשְׁחַת פְּאֵרִי, בְּצֵאתִי מִבְּאֵרִי" – שורה המדגישה את אובדן הבית והכבוד, תוך משחק מילים מרגש בין שם הקיבוץ למילה "באר", כמקור חיים שחרב.

• האכזריות והרוע: בתיאורים כמו "חֶרֶב לְטוּשָׁה לַטֶּבַח" בעין השלושה ו"אֲסַפְסוּף טוֹבֵחַ, מִתְרוֹנֵן וּמְצַוֵּחַ" בכפר עזה, הקינה לא מסתפקת בתיאור האובדן, אלא מתארת את אופיו האכזרי של האויב ואת שמחתו לאיד.

נקודת המפנה המהותית מגיעה בשורה האחרונה, המציגה את האתוס הישראלי של תקווה ובנייה מתוך החורבן. המעבר מ"בְּצֵאתִי" (ביציאתי) ל"בְּשׁוּבִי" (בשובִי) מסמל את המהפך התודעתי:

בְּאֳפָקִים שִׂמְחָה וּבְנִיר־עֹז צְמִיחָה בְּשׁוּבִי לְעוֹטֵף עַזָּה.

שורה זו אינה רק תפילה, אלא הצהרת כוונות. היא חוזה שמחה במקום שסימל גבורה (אופקים) וצמיחה במקום שסימל את האובדן הקשה ביותר (ניר עוז). בכך, הקינה אינה מסתיימת בייאוש, אלא בחזון של שיבה, התחדשות ותקומה, והופכת את האבל העתיק לכלי לביטוי הכאב והחוסן של ההווה.

על התנועה המסורתית

התנועה המסורתית, הידועה גם בשם היהדות הקונסרבטיבית, היא זרם ביהדות המאמין כי ההלכה היהודית מחייבת, אך גם דינמית וצריכה להתאים את עצמה לנסיבות הזמן. התנועה, שהיא חלק מהתנועה הציונית, פועלת לקידום פלורליזם יהודי ושוויון, בין היתר על ידי שירותי דת שוויוניים-הלכתיים. בישראל היא מאגדת עשרות קהילות, בתי כנסת ותנועת נוער, ומבקשת להציע דרך יהודית המשלבת מסורת עם ערכים מודרניים של שוויון וקבלת האחר.

האירוע אמש היה תזכורת חיה לכך שתשעה באב הוא יותר מיום אבל היסטורי. הוא הזדמנות עבור החברה הישראלית להתאבל יחד, ללמוד מהעבר, ולקוות יחד לעתיד טוב יותר.