"המנכ"ל צריך אותך", מצייצת מזכירתו לתוך הטלפון. "בדרך", אני עונה ויוצאת ממשרדי לכיוון משרדו.
אני נכנסת. "סגרי את הדלת, בבקשה", אומר לי המנכ"ל. "כמה עסקאות יצאו החוצה?" שאלתי. "ממה שאני יודע, שתי עסקאות עם ספק", ונקב בשמו של ספק גדול בתחום, "ועסקה נוספת שמיועדת למבצע עתידי עם ספק נוסף".
לקחתי את הדף והתחלתי לרשום את הפרטים. בנוסף לכך, שאלתי מי מעורב באופן כזה או אחר בעסקאות הללו, והקשת הייתה רחבה: "בחלק מהמידע מנהלי החנויות, מנהל הסחר, סמנכ"ל תפעול, סמנכ"ל שיווק, סמנכ"ל כספים, המזכירה של השיווק, מחלקת כירות, מחשוב, כמובן הספקים, ובעצם מי לא?!?" ענה לי, "כולנו שותפים בזה".
ערכנו רשימה ואז החלטנו ללכת על דרך השלילה. התחלנו להעלות אפשרויות.
"אני סומך על המטה שלי בעיניים עצומות", ציין המנכ"ל.
החלטנו להזרים "עסקאות מדומות" חדשות לשלושה מוקדים בשטח שהחשד התמקד בהם, הצבנו מצלמות על המחשב הראשי בכל מוקד וחיכינו.
ביום הראשון דבר לא קורה, הכול שקט ורגוע. ביום השני נראה במקום סוכן של אחת החברות כשהוא משוחח עם העובדים, יוצא מהסניף וחוזר עם עוגיות לכולם. ההרמוניה בעיצומה והסוכן יוצא שמח וטוב לבב, האספה מתפזרת. מספר דקות לאחר מכן נראה אותו סוכן פותח את הדלת בשקט, מביט לצדדים ונכנס אל עמדת המחשב הנטושה, ובתוך ארבע דקות יוצא כלעומת שבא, רק שהפעם ברשותו דו"ח ממוחשב והוא מוודא שהדלת ננעלת אחריו.
אותו "סוכן חשאי" היה "בן בית" בסניף, והוא זה שהדליף את המידע החוצה לשם טובת הנאה אישית. מובן שהדין מוצה עם הסוכן המדליף.
לסיכום: נעילת עמדת עבודה, נגישות רק למורשים והשראות מתאימות היו מונעות את ההדלפה. בל נשכח את כל המאמצים של הקמת המבצעים, החל במשא ומתן וכלה בהעמדתו ותפעולו של המבצע בשטח – אלה ירדו לטמיון.
מתוך הספר "סוד התוצאה".
