המיזם הנו חלק מקורס לימודי שבוחן את ההשפעות ההדדיות במפגש הבלתי שגרתי: הסטודנטים הקימו 'פרלמנט נשי' שיוויוני של נשים שספק אם הן היו נפגשות לולא הפרויקט. התלמידה שלי שעיו שנולדה כפגה במשקל 600 גרם העיזה 'לצאת מארון המשאלות' וכתבה תסריט לא דמיוני על הרצון שלה להיות שחקנית. גיטה שפירא הצליחה בזכות עבודת אנימציה לנסוע לבדה באוטובוס ואילו הסטודנטים של המיצג הטרנספורמטיבי 'מעבר למוגבלות' הכריזו על חזון רחב "שבו העולם אינו מוכפף לנורמות חברתיות וערכים אשר משפיעים על הערך המיוחס לא.נשים עם מוגבלויות"
"מתי זה זמן ? ואיפה זה מקום ?" זו אינה שאלה מתחכמת בקורס לפילוסופיה אלא התימה המרכזית של קורס יחודי מסוגו שנפתח באקדמיה לאומנות בצלאל. בקורס הזה המילים הללו משנות חיים ממש שכן לומדים בו במשותף סטודנטים במוסד האומנות היוקרתי ביותר בארץ ולצידם סטודנטים של עמותת 'אלווין': "הנושא בוחן את הקושי של אנשים ובמיוחד כאלו המתמודדים עם הנמכה קוגניטיבית להתמצאות בזמן ובמרחב זאת באמצעות דימויים אומנותיים ובשימוש בשלל טכניקות" מסביר מנחה הקורס ד"ר טל מור סיני (יחד עם רותי קנטור) ראש המסלול אודות עיצוב בתוכנית לתואר השני בעיצוב תעשייתי
כל מי שעבד עם אנשים עם מגבלה כזו (כמוני למשל) יודע עד כמה השאלות 'מתי יוצא האוטובוס?' או 'היכן נמצאת תחנת האוטובוס החדשה?' ו'מתי מסתיים החג?' הם שאלות רלבנטיות עבור מי שנתקל בקושי להפשטה של מושג הזמן ומי שנתקל שוב ושוב בחוסר אוריינטציה.
לשלי שעיו הסטודנטית מעמותת 'אלווין' יש חלום נסתר להפוך לשחקנית ולבטא עצמה לאור הזרקורים. שעיו כתבה על כך סיפור קצר: בו היא מתארת אישה שעובדת בחוות סוסים אשר חולמת להפוך לשחקנית עד שהיא פוגשת בסוכנת שחקנים שרוצה להגשים לה את החלום: "בעצם זה סיפור עליי" מגלה שעיו, "אני נולדתי כפגה בחודש חמישי, במשקל של 600 גרם" היא משתפת בסיבה למגבלה עמה היא מתמודדת, "בעקבות כך עברתי מספר ניתוחים ולמרות כל הקשיים שלי אני מרגישה שאני הצלחתי" היא מחייכת ומשתפת כי היא משמשת 'כשגרירת הסברה' של העמותה, "רק לפני כמה שבועות נתתי הרצאה לסטודנטים בחוג לעבודה סוציאלית באוני' העברית".
בעקבות המפגש עם הסטודנטים לאומנות שעיו מרגישה שהיא יכולה סוף סוף 'לצאת מארון המשאלות' שלה, "שנתיים אני הסתרתי את המשאלה שלי ועכשיו הרגשתי מספיק בטוחה לומר את זה בקול רם ולא משנה מה יהיה אני מבינה שהדרך לשם לא פחות חשובה מהיעד".
עבודה נוספת שנעשתה במסגרת המיזם סביב נושא הזמן הייתה בשיתוף של גיתה שפירא, נעם שגיב ורועי לופז מ'אלווין' יחד עם רועי לופז, יואב צ'ייט וג'יין ג'אולי הסטודנטים לאומנות שמספרים על תהליך העבודה המשותף: "בפגישתנו הראשונה עם נעם, רועי וגיתה, יצאנו לסיור ברחבי הקמפוס, מצוידים בדבק, דפים ונגזרות של נייר צבעוני ומגזינים. בכל עצירה בדרך, עצרנו רגע לעסוק בעבודת קולאז'. שמנו לב לחיבור שלהם לטכניקה הזו, שמאפשרת ביטוי יצירתי נגיש ויחודי. והחלטנו לאמץ אותה כטכניקה עיקרית" הסטודנטים גילו פתיחות 'וזרמו' עם הסיטואציה. כך המפגש הבלתי אמצעי הוביל לשיחות על תחומי עניין והחוויות היומיומית, "גיטה שיתפה אותנו לגבי תהליך ההתקדמות שלה בנסיעה באוטובוסים, אבן דרך משמעותית עבורה. נעם ביטאה את האתגרים שבחזרה לביתה אחרי יום עמוס, והציגה את החום של בית הוריה, שם מחכה לה נובה, כלבת המשפחה. התשוקה של רועי להוקי קרח הנחתה אותו לבחור רגע מכריע ממשחק של ברית המועצות בשנת 1980, רגע שמשקף את הזיקה שלו לספורט".
הסטודנטים לאומנות הבחינו במהלך הסמסטר בהתלהבות שמשותפת לרועי, גיתה ונעם לאנימציה: "הרעיון להחיות דימויים סטטיים וליצור ויזואליות דינמית, הצית את דמיונם". נזכרים הסטודנטים שההחליטו לתרגם את הנושא הנבחר של כל משתתף ומשתתפת לאנימציה קצרה. כך הם יצרו סרטונים קצרים שמבטאים בצורה מדויקת את נקודת המבט היחודית שלהן.ם, "האנימציה היא הרי מדיום שעוסק מטבעו בסידור פריימים על ציר הזמן" הסבירו תלמידי האומנות
יואב צ׳ייט הצופה, סטודנט במחלקה לתקשורת חזותית משתף תובנות על העבודה המשותפת: "זו הפעם הראשונה שעבדתי בצוות עם אנשים שהם אינם מעצבים, כאשר הפרויקט הוא יחד איתם ואני מלווה אותם ומתווך להם את הידע המקצועי שאני רוכש בבצלאל. אני מרגיש שהיום אני מעצב טוב יותר".
הרציונל לקיום הקורס שנמשך על פני סמסטר שלם הוא להגדיל את היכולת של הסטודנטים מעמותת 'אלווין' לפיתוח כישורי חיים, עצמאות והשתלבות בשוק העבודה. הנתון המעודד הוא שרוב גדול של המסיימים את הקורס מסוגל לעזוב את מרכז העבודה השיקומי ולהשתלב בשוק הפתוח: "הרבה מהעצמה של אותם סטודנטים נוגע להנכחה שלהם במרחב" מסביר ד"ר מור סיני, "מבחינתנו הם סטודנטים של בצלאל עם כל מה שכרוך בכך והתחושה הזו שהם הגיעו לאקדמיה ומתנסים במשהו שהם מעולם לא חוו מקרינה על היכולות שלהם".
עבודה נוספת שכוללת קטעי סאונד ואנימציה ניסיונית נולדה כתוצאה מיצירת 'פרלמנט נשי' שכולל את נשות 'אלווין' ו'בצלאל', "נסינו לדבר על זמן ומקום אבל עם הזמן הבנו שזה לא הזמן ולא המקום. ושלנו כבנות יש נושאים יותר דחופים לדבר עליהם".
בעבודת האומנות 'מעבר למוגבלות' לסטודנטים יעל לבני, צחי אלמליח, אילת אואנונו ועדי אורנשטיין היה חזון מרחיק לכת בו הם "מתעמתים עם נורמות חברתיות המדירות את אלו שנחשבים 'לא במקום' וכאלו שהם 'חסרי ערך נחוץ' אל השוליים". הסטודנטים יצרו פסיפס של חותמות והדפסים אישיים בשלל טכניקות דפוס ודיוקנאות חרותים בלייזר כדי להציע "עולם שהזמן נמדד בו על יד חיבור והבנה אנושיים כאשר המרחב בעל יכולת להכיל ספקטרום רחב של חוויות מגוונות". לסיכום מציינים הסטודנטים, כי התערוכה שהם מציגים, "אינה רק תצוגה של ביטוי אומנותי, אלא חקירה מעמיקה של מושגי הזמן, המרחב והערך החברתי. 'מעבר למוגבלות' היא מיצג שמהדרת את המודר ומהווה עבורנו עדות לכוח הטרנספומטיבי של האמנות והחקירה וזוהי אכן קריאה לפעולה, הדוחקת בנו לאמץ חזון רחב שאינו מוכפף לנורמות חברתיות אשר משפיעות על הערך המיוחס לא.נשים עם מוגבלויות".
