מיזם חברתי שונלד בחיבור שבין אקדמיה לעמותה מהמגזר השלישי הוליד בתחילת המלחמה 'סיירת התנדבות בקהילה' שהורכבה מסטודנטים ממכללת דוד ילין ועמותת "גוונים' שהתנדבו 'ביד שרה', עם חיילים ובבתי מלון של מפונים: "זה יצר עבורנו שגרה בריאה ותחושת מסוגלות" סיפרה אחת המתנדבות
מאז שפרצה המלחמה שטף את הארץ גל של התנדבות חסר תקדים ומחקר חדש של האוניברסיטה הפתוחה' מאשש את מה שכולנו הרגשנו : 41% מהנשאלים דיווחו כי הם התנדבו ולקחו חלק ביוזמות קהילתיות. גם בכל הקשור לתרומות בשווי כספי נראה שהחברה הישראלית התגייסה במלוא עוזה ופתחה את הארנק – מהמחקר עולה כי התרומה הכספית השבועית הממוצעת לאדם היא 458 ש"ח, שזה כמעט כפול מהסכום שתועד בדיווחים דומים בעבר. כמעט שני שלישים מהציבור (62%) נתן כסף או סחורה, כולל חלב אם ותרומות דם, אך לתופעה החברתית הזאת הצטרפו גם אנשים שאנו רגילים לתפוס כמי שזקוקים להתנדבות:
שירה מאור, מנהלת תחום ליווי תעסוקתי בתכנית סייעים בחינוך של עמותת 'גוונים' מספרת כי בתחילת המלחמה הם יזמו בשיתוף עם מכללת דוד ילין פרויקט התנדבות למען הקהילה מה שצמח להיות 'סיירת התנדבות' של אנשים עם צרכים מיוחדים : "למעלה מחמישים סטודנטים לקחו חלק בפרויקט ההתנדבות. חלקם התנדבו עם ילדים עם צרכים מיוחדים. חלק בישלו למען חיילים. חלק בחרו להכין עוגה לשכנים שלהם רק כדי לראות שהם בסדר. אחרים הקריאו סיפורים לילדים בגן שבו הם עובדים. מתוך האמונה שהדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא פשוט ליצור אותו אנחנו עובדים בימים אלו על בניית 'סיירת התנדבות בקהילה'. שתסייע לנו לקחת את ההתנדבות בקהילה צעד אחד קדימה. מתוך הרעיון שהתנדבות של אנשי חינוך היא משמעותית. לכן הקמנו מערך של התנדבות בקהילה כל אחד לפי יכולתו ומיקומו. בהתנדבות הם יצאו למקומות חדשים שהם לא מכירים וצורך כך הם גייסו את כל הכוחות שלהם".
חן עזאני, סטודנטית בתוכנית לסייעות במכללת דוד ילין, שמתניידת עם כיסא גלגלים שיתפה בערב מיוחד לקראת פתיחת שנת הלימודים כי "לאחר שפרצה המלחמה אחרי חודש של חוסר מעש הבנתי שאני חייבת לעשות משהו ואני לא יכולה לשבת עוד בבית. גם מבחינה נפשית זה לא מומלץ וגם כי בתקופה זו צריך שכל אחד יתרום במה שהוא יכול". עזאני שפונתה מהעיר שדרות החליטה לנקוט גישה אקטיביסטית ופנתה ביוזמתה לבית ספר בבית שמש, לשם היא פונתה, "סיפרתי למנהלים שאני מהדרום שאלתי אותם אם ניתן לבוא להתנדב ולהיות חלק מבית הספר. בתי הספר השיבו לי שהממ"דים שלהם אינם נגישים. בסוף מצאתי בית ספר של בנות בשם 'אהבת ישראל' שהוא נגיש והם קבלו אותי ממש באהבה.
לאחר זמן מה בקשו שהיא תתנדב במקום אחר אך עזאני לא נכננעה לבירוקרטיה והפגינה נחישות "התעקשתי לעבוד במקום שבו התחלתי כבר ואפילו איימתי שאפנה לגורמים בכירים יותר. לבסוף המפקחת אישרה לי זאת. אני מספרת את זה מכיוון שאני חושבת שגם בזמנים כאלו חשוב לעמוד על הזכויות שלנו".
גם חברתה ללימודים נעמה אילוז שנעה עם הליכון בגלל קושי תנועתי ציינה כי "לאחר תקופה של חודש החלטתי שאני רוצה לחזור להתנדב ביד שרה בשדרות ופניתי אליהם. אני חושבת שלייצר שגרה בתקופה הזו זה דבר נורא נורא, חשוב". ציינה
עוד סיפור מופלא על העצמה והתנדבות בהקשר של צרכים מיוחדים הוא סיפורה של אתי דייטש, תושבת שדרות שפונתה יחד עם עוד רבים מחבריה למלון בירושלים . דייטש מאובחנת עם אספרגר (ואף העלתה על כך מופע סטנדאפ) : "התחלתי להתנדב תחילה בחינוך עם ילדים במלון של מפונים בדן פנורמה. אחרי כמה ימים החליטו בבית הספר המאולתר שנפתח במלון שאני אהיה עובדת סייעת בכיתה של בית ספר אשר שייך למועצה האזורית שער הנגב. זו יצר עבורי שגרה בריאה בו אני מרגישה שאני תורמת ושהילדים שם צריכים אותי". דייטש מספרת כי בעקבות ההתנדבות כי חושבת "לעבור ולעסוק בחינוך עם ילדים. גיליתי שאני ממש טובה בזה" היא מפתיעה את עצמה
רועי סטמקר שעוסק בחינוך גילה על עצמו באיחור שהוא מתמודד עם אוטיזם על כל המשתמע מכך אבל זה לא מנע ממנו להפוך לאיש חינוך ופעיל חברתי. תקופת המלחמה זימנה לו הזדמנויות שהוא לא ציפה להם: סטמקר משמש כתומך למידה בבית הספר היהודי – ערבי בבאר שבע בתחילת המלחמה בית הספר היה נעול והמנהלת יזמה פעילות הפוגתית לתלמידים וגיבשה מתנדבים מצוות המורים. לסטמקר זאת הייתה הזדמנות להשתמש בתחביב הישן שלו: עשיית אוריגמי : "ראשית היה זה ממש כיף עבורי לראות את התלמידים אחרי כמה שבועות שלא ראיתי אותם ובהחלט הרגשתי שזה רענן להם את השגרה". את התחביב הוא פיתח: "כאשר הייתי מתקשה בלימודים בבית הספר ואף אחד לא ידע איך להתמודד עם מה שיש לי אז זה היה מעסיק אותי במהלך השיעורים".
מי שיותר מכל דחף את פעילות ההתנדבות למען הקהילה של אותם סטודנטים היו המרצים הבלתי שגרתיים שלהם: אייל בלוך יזם חברתי במכון לחינוך לקיימות במכללת דוד ילין ושותפתו ד"ר סילביה שטיגליץ :"אנחנו כבר בשביעי לאוקטובר" מסביר בלוך "הבנו את חומרת האירוע ובשמיני בבוקר קיימנו מפגשי זום עם כל הסטודנטים שלנו. גם כדי שהם ידברו על הקשיים שעולים. ושאלנו אותם שלוש שאלות: מה שלומכם ? איך ניתן להירגע בתקופה הזו. והשאלה השלישית ששאלנו: 'מה תפקידם כאנשי חינוך בשעה זו ?
הצמד בלוך ושטיגליץ נחשבים במוסד החינוכי המכובד כדמויות צבעוניות שחושבות מחוץ לקופסא כך יצרו את הקורס פורץ הדרך שמכשיר סייעים וסייעות עם צרכים מיוחדים שמשתלבים במערכת החינוך בבתי ספ-ר וגני ילדים מתוך גישה חינוכית חדשנית הרואה בערך המוסף ('אקסטראביליטי) שמביאים אנשים אלו לחברה. בהתאם לכך המרצים מקיימים קשר אינטימי ורציף עם הסטודנטים שלהם ומתוך ראייה הוליסטית: "אנחנו דואגים לסטודנטים שלנו לא רק בשעות הלימודים".שטיגליץ "במוצאי שבת עברנו למוד הפעלה של חינוך בשעת חירום. אנחנו ניסינו לשבור פרדיגמות ולהבין שגם סטודנטים עם מוגבלות יכולים לתרום גם במלחמה. אם נחשוב על כך נבין שמלחמה זוהי ממלכת אי הוודאות, אבל אנשים עם מוגבלות חיים עם זה כבשגרה – אדם עם מוגבלות יוצא מהבית בתחושה של אי וודאות".
בעניין זה יש לציין כי בזמני חירום או עימות מזוין אנשים עם מוגבלות נחשבים כאוכלוסייה שיותר חשופה לפגיעה: מחקר שערך ארגון Human Rights Watch בשנת 2019 בקמרון מצא כי אנשים מבוגרים עם מוגבלויות נשארים לעתים קרובות מאחור בכפרים, לרבות במהלך התקפות, בשל הסיכון להימלט בשטח בלתי נגיש ואשר עלול לסבך את ניסיונות הבריחה של משפחתם או שכניהם. בדיווח של ארגון הילדים של האו"ם – יוניסף בהקשר של המלחמה באוקראינה נכתב "כי המלחמה באוקראינה השפיעה באופן הרסני על משפחות והשפיעה על רווחתו של כל ילד, אולם, כמו במקרי חירום אחרים, ילדים עם מוגבלויות פגיעים במיוחד ונפגעו מהאלימות, העקירה והחשיפה הממושכת ללחץ"
