אל"מ (במיל) עמר בר-לב, לשעבר מפקד סיירת מטכ"ל וכיום מספר 2 ברשימת 'העבודה', גדל לאבא שהיה רמטכ"ל. דוד חרמץ שמע ממנו בראיון מיוחד, כי המעמד של "בן הרמטכ"ל" הכביד עליו ביותר: "זה מאוד תסכל אותי. רציתי לקבור את עצמי" # בראיון הוא גם חושף ששאול מופז ואחרים בסיירת מטכ"ל לחצו עליו לפני מבצע אנטבה, לנסוע לאביו כדי לשתף אותו בכך שאינם מרגישים מוכנים לביצוע המשימה # מופז מכחיש # ומהי תגובתו לדברי מועמדת מספר 7 ברשימת 'העבודה', שהאשימה את לוחמי תש"ח, ובתוכם אביו, שבעצם לחימתם ביצעו אונס בפלסטינים ולא נתנו את הדין
"נולדתי בחיפה בבית יולדות 'אמהות'. ברית המילה שלי הייתה באוהל ענק שניצב באותו בית יולדות ושאותו תרם המלך הירדני עבדאללה, סבו של המלך הנוכחי", אומר אל"מ (במיל') עמר בר-לב (67) מי שהיה מפקד סיירת מטכ"ל וכיום מוצב במקום השני ברשימת 'העבודה' בבחירות הקרובות.
"אבא שלי, מי שהיה הרמטכ"ל חיים בר-לב, הגיע לארץ כנער מיוגוסלביה כי אביו היה ציוני. משפחתו לא הייתה נטועה שם שנים רבות. סבא שלי היגר ליוגוסלביה לצורך הקמת מפעל לטקסטיל. כפועל יוצא, המצב הכלכלי של המשפחה היה מצוין".
העלייה של חיים בר-לב, ארצה הייתה סוג של פירעון שטר – התחייבות שנתן הסבא לד"ר אליהו קראוזה, מנהל בית הספר החקלאי הראשון בארץ 'מקווה ישראל'.
"סבא שלי הגיע לארץ ב-1925 למעמד חנוכת האוניברסיטה העברית ושם אמר לקראוזה שיש לו תלמיד לשלוח אליו. 'מצוין', ענה לו קראוזה, 'אני מחפש תלמידים. מתי הוא מגיע?'. 'כרגע זה קצת קשה', ענה לו סבא. 'הוא בן שישה שבועות. הוא יגיע כשיהיה בן 14'. וכך באמת קרה עם אבא שלי כשהיה נער. סבא וסבתא שלי הספיקו להצטרף אליו שנתיים מאוחר יותר, לפני שהנאצים כבשו את יוגוסלביה. בארץ סבא שלי שינה את שם המשפחה מבורצלבסקי לבר-לב".
ב'מקווה ישראל' פגש חיים בר-לב לראשונה את תמר, בת אשדות יעקב, מי שלימים תהיה אמו של עמר. אבל עוד קודם לחופה, 'מקווה ישראל' היה באותה עת בית גידול טבעי לפעילות בפלמ"ח. שם, בפלמ"ח, קיבל בר-לב פיקוד על פיצוץ גשר אלנבי בליל הגשרים. במלחמת העצמאות פיקד לראשונה, מי שלימים יהיה מפקד גייסות השריון, על גדוד שריון מאולתר, שהורכב מכמה שריוניות שנלקחו שלל מהמצרים.
כשהיה עמר בן שנתיים וחצי פספס את ההזדמנות להיכנס, כבר כתינוק, להיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל. אביו, שהיה המפקד הראשון של חטיבת גבעתי, קיבל פקודה לתכנן משימה להסרת הסגר שהטילו המצרים על מצרי טיראן. למבצע המתוכנן הזה קרא חיים בר-לב 'מבצע עמר', על שם בנו. אלא שבן-גוריון החליט לבסוף לבטל את המבצע ולצאת במקום זה למבצע קדש.
בערך באותה תקופה גרם התינוק עמר לאביו לשעות של חרדה עצומה. "כשהייתי בן שנתיים ומשהו, כך סיפרו לי הוריי, שיחקתי עם תינוקת של השכנה במרפסת של הדירה שלנו, שהייתה בקומה השנייה. כנראה שרציתי להרשים אותה והחלטתי לטפס על מעקה המרפסת. נפלתי עם הראש על המדרכה. בזמן שאושפזתי עשו מאמץ אדיר להשיג את אבי וליידע אותו. הוא היה אי-שם בדרום. לא פשוט היה להשיג אותו. בסוף זה קרה והוא עודכן. כל השעות שהוא עשה בדרך לבית-החולים, עברה בו המחשבה: הוא מת או לא מת? כשהגיע אליי הייתי נפוח כולי וחבוש בתחבושות, אבל מיד צעקתי 'אבא, אוטו', ואבא נשם לרווחה. למה אבא אוטו? כנראה משום רכב אז היה נדיר ביותר וכנראה שבאותה תקופה ראיתי אותו זמן קצר ביותר, כשהוא מגיע ונוסע עם המוצר הנדיר הזה. סוג של התניה".
# # #
כמו כל בן של משרת קבע ביחידת שדה, גם עמר בר-לב לא ראה הרבה את אביו. "ועדיין אני חושב שאני מחזיק בשיא מסוים", הוא מחייך. "אני לא מכיר עוד מישהו, שבגלל השירות של אביו עבר במהלך שנותיו ביסודי ארבעה בתי ספר, בשלוש מדינות שונות: התחלתי את היסודי במעוז אביב, בכיתה ב' עברתי לממלכתי ד' בנווה מגן, בכיתות ג'-ד' הייתי בps-6 (public school 6) במנהטן, ד'-ה' שוב בנווה מגן, ו'-ז'-ח' בבית הספר הישראלי בפריז.
"כשיצאנו בעקבות הלימודים של אבי לארה"ב ראיתי אותו לראשונה בחיי בבית 24/7. אלא שכל היום הוא היה סגור בחדר לצורך לימודיו. אחרי שחזר לארץ התמנה לראש אג"ם"
באותה תקופה לא היה בצה"ל התואר סגן רמטכ"ל, ומי שהיה ראש אג"ם נחשב למועמד כמעט ודאי לרמטכ"לות. אלא שלדברי עמר בר-לב, עזר ויצמן, שגם לו היו שאיפות להתמנות לרמטכ"ל, הפעיל לחצים בלתי פוסקים שתינתן גם לו הזדמנות להתמודד מעמדת ראש אג"ם. הלחץ של ויצמן נשא פרי, ויום אחד הודיעו לבר-לב שהוא עוזב את התפקיד ויוצא לגלות בפריז. ומה הוא יעשה שם? "ילמד צרפתית", כך לדברי בנו. "זה היה רגע שאבא שלי חשב לפרוש מהצבא", משתף בר-לב. בסוף החליט אביו להבליג על העלבון, דבר שלימים יתברר כמהלך נבון.
ביוני 1967 מוזעק בר-לב מפאריז. הייתה זו תקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת-הימים. בעקבותיו מגיעים ארצה אשתו וילדיו.
"חלק גדול מהמהלכים הקריטיים בששת-הימים היו תחת אחריות ישירה של אבא שלי", אומר בר-לב. "אבא חזר לארץ בדיוק ביום שרבין התמוטט. משדה התעופה הוא נסע ישירות לבור במטכ"ל, שם קיבל עדכונים מראש אג"ם, עזר ויצמן. לאחר מכן נסע לביתו של הרמטכ"ל רבין בצהלה. שם הוא מצא אותו עם פיג'מה במיטה; מחוץ לעניינים. אבא קיבל מינוי חירום של סגן רמטכ"ל; מה שאומר שבפועל הוא היה הרמטכ"ל ולמעשה הוא זה שהכריע בחלק גדול של מהלכי המלחמה, בכל הגזרות.
"אתה מכיר את הצילום המפורסם של רבין ודיין מגיעים לכותל? הוא צולם כמה שעות אחרי שאבא שלי נתן הוראה ישירה לעוזי נרקיס לכבוש את העיר העתיקה ולאחר שהוא עצמו הגיע לשם עם הכוחות הראשונים. בנוסף, בחזית הדרומית התוכנית הייתה לא להגיע לתעלת סואץ, אלא לעצור בביר-גפגפה (רפידים. שדה תעופה הממוקם בחלקו הצפוני של חצי האי סיני; ד"ח). אבא שלי נתן פקודה לאלוף הפיקוד, שייקה גביש, להמשיך את התנופה ולהגיע עד התעלה.
"לגבי רמת-הגולן – ההחלטה נדחתה עד ליום האחרון, כי היו ויכוחים בממשלה. אבל בסוף כשהוחלט לעלות לרמה, דיין נתן הוראה לאלוף פיקוד הצפון, דדו אלעזר, לכבוש את רמת-הגולן. אבל דדו הוא בחור שהולך לפי הספר, ומי שנותן פקודות בצבא זה המפקד העליון בצבא – לא שר הביטחון. אז הוא מתקשר לאבא שלי לקבל אישור, ורק לאחר שהוא מקבל זאת יוצא לכבוש את רמת-הגולן. במילים אחרות: המהלכים הכי משמעותיים בששת-הימים – או שהוחלטו על ידי אבא שלי או שהוא נתן להם את הגושפנקה".
אלא שכל הדברים שאמר כעת עמר, לא מופיעים כלל בערך הוויקיפדיה 'חיים בר-לב'. פנינו אל אל"מ (במיל') ד"ר שמעון גולן, היסטוריון צבאי ששירת שנים רבות במחלקה להיסטוריה בצה"ל, כדי לנסות ולגשר על הפער שבין הערך האנציקלופדי לבין עדות הבן. וזו הייתה התייחסותו: "לגבי החזית המזרחית – זה נכון שבר-לב עלה לירושלים, כדי לפקד על כל הנושא של כיבוש העיר העתיקה וכדי לוודא שלא פוגעים במקומות קדושים. לגבי הפקודה לגביש להמשיך את התנופה לתעלה – אין לי מידע על כך, שיכול לאשר או לשלול. אותו כנ"ל לגבי אישור הפקודה שביקש דדו לקבל מבר-לב. עם זאת, אני מניח שעמר בר-לב לא אומר את הדברים מהגיגי ליבו, וכי הוא שמע את הדברים כעדות מאביו".
# # #
שנה לאחר אותה מלחמה מונה בר-לב להיות רמטכ"ל. מה זה אומר להיות בן של רמטכ"ל? אני מגלה סקרנות. האם יש בטייטל הזה יותר זכויות וטובות הנאה או יותר תסכול ומועקה?
"אין שאלה בכלל", עונה בר-לב, ושלא כהרגלו במיידי, בהגבהת קול ובטון מאוד נחרץ: "המון המון תסכול, ורק תסכול. אתה יודע, אחרי מלחמת ששת-הימים הייתה בחברה הישראלית הערצה מטורפת לגנרלים. אני זוכר שבמוצאי שבתות ההורים שלי יצאו באופן קבוע עם חברים שלהם לסרט בתל-אביב ולפעמים היו לוקחים גם אותנו, הילדים. לכל דרגה בכירה היה רכב צבאי מסוג אחר. אבא שלי היה אז סגן רמטכ"ל ומיד אחרי זה רמטכ"ל והרכב שלו היה בהתאם – בולט בשטח. אני זוכר שאנשים התגודדו סביב הרכב וממש שרטו את החלונות. כאילו שמדובר בנערות במופע של כוכב רוק. בקטעים האלה רציתי לקבור את עצמי מבושה. אלה היו בשבילי ייסורים אמיתיים, ואני מדבר בכנות הכי אמיתית".
באותה תקופה בר-לב הוא נער בכיתות הגבוהות, י"א-י"ב, של תיכון חדש. עם קשר או בלי קשר למעמדו של אביו ולתשומת הלב הציבורית שלו, הוא מתחיל להזניח שני דברים: את לימודיו ואת הופעתו החיצונית. "התחלתי לזלזל בלימודים. רוב שנות לימודיי הייתי תלמיד מצטיין ובכיתות הגבוהות של התיכון די פרקתי עול. בנוסף, הסתובבתי כפי שכינו את זה אז – כמו 'ביטניק': מגודל שערות בסגנון אפרו-אמריקני. השעו אותי מהלימודים על זה. מהתמונות שלי מהתיכון לא נראה שהסנקציה הזו השפיעה על התספורת שלי. המשכתי להיות מגודל שיער. ובתוספת הלכתי גם עם חולצת טי קבועה: כחולה, בלויה ומהוהה".
זה היה סוג של התרסה נגד 'מעמדך' כ'בן-של', שנכפה עליך? אני שואל. "עזוב, בוא לא ניכנס לקטעים של פסיכולוגיה בגרוש", הוא עונה. "אלה היו העובדות. ואתה קח אותם לאן שאתה רוצה".
ואיך הוריך – ובעיקר אביך – מתמודדים עם זה? "בגבורה", הוא מחייך. "בכל מה שקשור להופעה שלי אני ממש לא זוכר שמישהו מהם העיר לי איזושהי הערה".
ואתה הערכת את המדיניות הזו שלהם, בזמן אמת? "אני חושב שכן. אם אני זוכר נכון, ידעתי גם אז להעריך את זה".
זה לגבי ההופעה הזרוקה. ומה לגבי הזריקה בלימודים? "גם כאן אני לא זוכר שישבו עליי; בטח שלא אבא שלי. מה שכן, מעולם אני לא זוכר את אבא שלי הולך לאסיפות הורים, אבל באותה תקופה שקצת זלזלתי, אימא שלי לקחה אותו לאסיפה אחת כזו. כשהמחנכת החלה למנות את הבעיות איתי, אבא שלי הסתפק בלהגיב לה במשפט אחד: 'לא על הלחם לבדו יחיה האדם'".
ומה פירוש רש"י לפסוק זה? "שלימודים זה דבר חשוב, אבל בואי. בפרופורציות…מכל מקום, לאחר התגובה הזו שלו, אימא שלי כבר לא לקחה אותו יותר לאסיפות הורים. בכל זאת, אימא שלי עבדה כמורה…"
גם אם נצא מנקודת הנחה, שההתנהגות שלך לא הייתה פועל יוצא של התרסה כנגד ה'מעמד', הרי איך שלא תהפוך את זה אתה עדיין 'הנסיך'. לא היה בך אפילו לא קמצוץ קטן של אהבת תשומת הלב?
"בוא תקשיב לאחד הרגעים הכי מבאסים שאני זוכר. התגייסתי בנובמבר 71' לסיירת מטכ"ל. 3-4 שבועות אחרי זה עשו לנו בכותל את ההשבעה. כמובן שעדכנתי את ההורים שלי על מועד ומקום ההשבעה. אני ציפיתי שהם יבואו כמו כל ההורים, ושאבא שלי יגיע על בגדים אזרחיים. אלא שבמהלך הטקס אני שומע את הכרוז מכריז: 'לכניסת הרמטכ"ל המסדר יעבור לדום'. אתה הרי יודע שרמטכ"לים לא מגיעים באופן כזה להשבעות של טירונים. רתחתי. פשוט רתחתי. הייתי מוכן באותו רגע להרוג אותו או להרוג את עצמי.
"אחרי הטקס, כשההורים נפגשו עם הטירונים, אני זוכר שנתתי לאבא שלי כתף מאוד מאוד קרה. ההשבעה שלי היא דוגמה נוספת, בתקופה שלי כ'בן של', שרציתי לקבור את עצמי. אני מקווה שעניתי לשאלתך על אהבת תשומת הלב שלי כבנו של הרמטכ"ל…"
בדיעבד, כשאביך ראה את תגובתך, הוא הצטער שלא בא להשבעה על אזרחי? אני מתעניין.
"לא. בדיעבד אני הבנתי שרציתי להיות ילד של אבא רגיל. ובכל פעם שזה לא קרה, לא הייתי מוכן לקבל את זה. עם השנים הבנתי שמבחינת הנהלים זה לא משנה בכלל אם הבן של הרמטכ"ל שם או לא – הרמטכ"ל לא יכול להגיע לטקס כזה כמו אזרח. וגם לא יעלה על הדעת שמח"ט הצנחנים, שניהל את האירוע הזה, יתעלם ממנו".
# # #
"אתה יודע", מפתיע בר-לב, "בקטע הזה אני דומה לאבא שלי. גם הוא לא אהב להיות במרכז העניינים. אני זוכר שכשהייתי בוגר יותר, בן 25 בערך, ואבא שלי היה מזכ"ל מפלגת העבודה – הוא תמיד ישב באולם, ולא על הבמה בשולחן הנשיאות; למרות שהיה יכול לשבת שם בתוקף תפקידו. ואתה יודע מה, כשהייתי בצד השני – שרואה את אבא שלי מתנהג כמו שאני מתנהג – זה הרתיח אותי. נפגעתי מ'הפגיעה' בכבודו, כביכול".
מה זה "בקטע הזה אני דומה לאבא", עצרתי את בר-לב. היום אתה מספר שתיים ב'עבודה'. אם היה נערך כאן עכשיו צילום של מועמדי הרשימה שלכם, אתה היית עומד בקצה השורה? "סביר להניח שלא. כבר היו דואגים שאני אעמוד במרכז, לצידה של יו"ר המפלגה. אבל אין מצב שהייתי נדחף או ממרפק את עצמי. מאז שאני נער – השתמשת מקודם בתואר 'נסיך'. אחרים כינו אותי כך, אני בחיים לא הגדרתי את עצמי בתואר זה – מאז שאני זוכר שעמדתי על דעתי בזתי, פשוט בזתי לדבר הזה, שאנשים נדחפים לעמוד לצידו של כוכב האירוע. כאילו שבכך תלוי, אם יפלו עליהם כמה רסיסים מההילה שלו. ואם לסגור מעגל על הכעס שלי על אבי שלא ישב על הבמה – צחוק הגורל הוא שכשאני הגעתי לפוליטיקה, באינסטינקט שלי תמיד ברחתי מלשבת על הבמה, גם כשהיה מתבקש שאעשה זאת".
ועדיין בהמשך השיחה מתברר ש'הנסיך', כמו גם 'המלך', זכו לפריבילגיות שאזרחים מן השורה יכלו רק לחלום עליהן.
"אבא היה טייס חובב. הוא ורפול היו הרמטכ"לים היחידים שלא הגיעו מחיל האוויר ושהיו להם כנפי טייס, אבל כאלה של מטוסים קלים. כשהייתי נער, הרבה פעמים אבא לקח בשישי-שבת משדה דב איזה מטוס צבאי קל וצירף אותי לטיסות. במושגים של היום – השתוללנו. טסנו לאורך החוף בגובה של 10 מטרים מעל המים. היום זה לא היה עולה על הדעת, אבל בסוף שנות ה-60 הדברים היו אחרת. לא היו הנהלים שקיימים היום.
"טיסה אחת שלא תימחק מהזיכרון הייתה כשאבי היה רמטכ"ל. היה אירוע שאבא שלי היה צריך להיות בו באילת וטסנו כל המשפחה – הוריי, אחותי הגדולה ואני – במטוס קל 'דורינה'. מקדימה היו מקומות לטייס ולטייס המשנה. אני כמובן ישבתי ליד אבא שלי. בדרך חזרה החלה להשתולל סופת חול. בתוך דקות לא ראינו כלום מתחתינו. הכל היה יריעה אחת גדולה של חום אבק. רק אבא שלי ואני היינו מחוברים באוזניות לקשר חוץ. לפתע התחלתי לשמוע היסטריה בקשר, מצד פקחי הטיסה. לחץ מובן. הרמטכ"ל ומשפחתו באוויר. הרמטכ"ל הוא הטייס וטס בתנאי טיסה מסוכנים מאוד. אבא שלי כנראה פחד מוורטיגו (אובדן יכולת ההתמצאות במרחב כתוצאה מתנאי אל-ראות; ד"ח) וביקש ממני לנסות לחפש איזשהו 'חור' במסך האבק והחול שמתחתינו, ולנסות לראות דרכו פיסת קרקע. ופתאום ראיתי חור כזה וממנו זיהיתי את ים המלח ולשון היבשה שלו. זו הייתה אולי העזרה הכי חשובה שעזרתי אי פעם לאבא שלי…"
אגב סיפור זה נזכרתי שהתדמית של חיים בר-לב הייתה של איש קר רוח, תכונה שהתכתבה גם עם הדיבור האיטי והמדוד שלו. אותו מקצב וטון דיבור, מאפיינים, במידה מסוימת, במרבית הזמן גם את בנו.
לא היו לו התפרצויות זעם? הסתקרנתי. לא ראית אצלו מעולם התנהגות אימפולסיבית?
"אני לא יכול לומר שמעולם לא שמעתי אותו צועק או רב או מתווכח בקול. כמו שזה קיים אצל כל אדם ובכל משפחה. אבל בהחלט צרוב בי עמוק בזיכרון אירוע שקרה כשגרנו בפריז. איך כילד, בוגר יחסית בכיתה ח', רצתי לפתע לכיוון הרכבת במטרו. לא חשבתי חלילה לקפוץ לתוכה או לעשות מעשה מסוכן אחר. רק רצתי על הרציף לכיוון שלה. כנראה שמהעיניים של אבא שלי זה היה נראה מפחיד מאוד, אחרת הוא לא היה מוריד לי סטירה כשתפס אותי. הרבה זמן הסתובבתי עם ההלם של הסטירה הזו…"
# # #
עמר בר-לב נשוי בשנית לתמי, שעוסקת בעריכת וידאו, ולהם שני בנים ובת משותפים, בטווח הגילאים 33-23; ובונוס נוסף בדמות נכדה. הם מתגוררים בכוכב-יאיר, בבית חד-קומתי רחב ידיים, מואר ובעל חללים ציבוריים גדולים. על שולחן האוכל הגדול פאזל ענק בתהליכי הרכבה ("אני לא בעסק – זה הקטע של אשתי"). ההובי שלו הוא שחייה וגם בזה הוא לא בקטע, מאז סגירת הבריכות לפני שנה.
על הקיר תלויות מספר קערות חרס צבעוניות, עליהן מוטבעות דמויותיו של אביו. "מכרו את זה בארץ בתקופת ההערצה לגנרלים, לאחר מלחמת ששת-הימים", אומר עמר.
על מדף ניצב מלבן פלסטיק שקוף, עבה וקשיח, שבתוכו טמון אקדח ולצידו חרוטים המשפטים: "לעמר, על טיפוח החשיבה הנועזת, העצמאית וברוכת הדמיון. בהערכה, ממפקדי וחיילי היחידה. מרץ 87".
תגיד, אני שואל אותו, אתה מכיר עוד בן של רמטכ"ל שהגיע כמוך לעמדה בולטת בצבא? "לא ממש", הוא עונה.
תראה, ב-1984 קיבלת את הפיקוד על 'היחידה' – סיירת מטכ"ל. איזו השפעה הייתה לשם המשפחה שלך, לעובדה שקיבלת את הפיקוד על הסיירת?
את האמת? מצידי זו הייתה שאלה רטורית בלבד. לא באמת ציפיתי שהוא ייתן עליה כל תשובה, מלבד שלילה גורפת. ועדיין בר-לב לקח לעצמו 12 שניות של מחשבה (זו לא גוזמה – על השעון), לפני שענה עליה. "תקשיב", השיב לבסוף בר-לב, "אנחנו מדברים על מדינת ישראל ועל צה"ל – לא על צבא במדינת עולם שלישי. אהוד ברק, ראש אמ"ן (שסיירת מטכ"ל כפופה לו), ומפקדים ישירים שלי עקבו אחריי כל השירות שלי וכנראה שהעריכו את יכולותיי. גם מפקדי הצבא ושרי ביטחון וראשי ממשלה הכירו אותי אישית, ולא דרך אבא שלי. מעבר לזה שהייתי מפקד היחידה הראשון ששירת שלוש שנים ברצף, במקום שנתיים כפי שהיה מקובל עד אז. בנוסף, בתקופתי היחידה קיבלה את צל"ש הרמטכ"ל. אז מה אתה אומר? שכל זה קרה רק בגלל שאני הבן של חיים בר-לב? בשורה התחתונה – אם אתה שואל, האם קיבלתי את היחידה לידיי בזכות שם המשפחה שלי, התשובה היא לא".
מצד שני, אמרתי לו, מדובר על כך שהיו לך שלושה כישלונות משמעותיים בתקופת היותך מפקד היחידה, שהשביתו את העשייה שלכם למשך כשנה.
כעת טון הדיבור של בר-לב עלה ואיתו גם קצב יריות מילות תגובתו: "מדובר?! איפה מדובר? בוויקיפדיה? משם אתה מביא 'הוכחות' לכשלונות שלי?"
תפסת אותי, אמרתי לו, אכן משם. ולמרות זאת, קצת קשה להכתיר את הפעולה שהתקיימה ב-18 בדצמבר 1984 – בה לוחם היחידה ברק שרעבי מצא את מותו ובנוסף היו לא מעט פצועים מקרב ללוחמי היחידה – כהצלחה מסחררת.
"תקשיב לי טוב: בעיניי האירוע בו לצערנו נפל ברק, היה השיא הפיקודי שלי ביחידה! שם לא היה מדובר בחאן-יונס, למשל, שמסתבכים שני ק"מ מהגבול. שם הסתבכנו בג'היינום. וזה דבר שקורה. אבל מה שלא קרה – לא היינו צריכים אחרי זה להביא את חיל האוויר כדי שיפוצץ רכבים, כי השארנו שם את הכל. אסור לשתף מידע על מה שקרה שם, ועדיין מה שכן אפשר לומר זה, שממש היינו בג'היינום – עשרות ק"מ מעבר לגבול, בין מחנות צבא אויב פעילים, אוקיי? והכוח עם הרוג ו-4 פצועים, אבל אנחנו לא בורחים; לא נכנסים לפאניקה. ובסוף, למחרת בבוקר, איש לא ראה ואיש לא שמע. זה בעיניי השיא שלי – ואולי אפילו השיא של היחידה – אבל בטוח שברמה שלי, ברמה האישית, כמפקד היחידה, זה היה הטופ. בדיוק הפוך ממה שיש כאלה שמציגים את זה, מתוך חוסר ידיעת העובדות".
כלומר – אני מנסה לסכם את אותו אירוע במילים שלי – אחרי הכישלון, אני עמר בר-לב מגלה קור רוח ומצליח לייצב את מה שקרה, ובכך הופך את הכישלון לסוג של הצלחה.
"לא, לא, לא, לא ועוד פעם לא. אני לא מוכן לשמוע את המילה כישלון. כי מבצעים הם סיפור מאוד מסובך ועל המילימטר; כאשר המילימטר לפעמים גם לא תלוי בך, אלא באירועים אקראיים. ואתה נבחן כשהמילימטר הזה לא משחק לטובתך. ולכן זה לא כישלון. אם היה שם כישלון לא הייתי מקבל מכתב מאהוד ברק, ראש אמ"ן דאז והאחראי על היחידה, בו הוא כתב לי: כל הכבוד. הפגנתם קור רוח ואומץ לב. הייתה הסתבכות ובזכות קור הרוח של הלוחמים בשטח ושלך… ועוד ועוד".
# # #
בוויקיפדיה שלך, אני אומר, כתוב גם שבעקבות מה שקרה שינית קונספציות ביחידה. "שטויות! עשיתי את זה עוד לפני מה שקרה. דבר אחד אני כן יכול לשתף אותך – כי אילנה דיין כבר קיבלה אישור לפרסם את זה ב'עובדה' – וזה פרק המסתערבים. אני הוא שהמצאתי את המודל הנוכחי: הכשרת לוחמים לתפקיד זה. עד תקופתי לקחו מילואימניקים ילידי מדינות ערב ודוברי ערבית כשפת אם. אני הבאתי את התפיסה שגם מי שלא נולד במדינות ערב, לא דובר ערבית ואפילו לא נראה מזרחי, אלא אשכנזי, יכול להפוך בהכשרה והתאמה מקצועית למסתערב. שיהיה ברמה מקצועית כזו, שגם כשהוא יתפלל במסגד בעזה מי שיתפלל לידו לא ידמיין שמדובר ביהודי-ישראלי.
"והמהפכה הזו התפשטה לכל כיוון: למוסד, לשב"כ, לדובדבן ואפילו לצבא ארה"ב. אתה רוצה הוכחה שזה קרה לפני המבצע בו ברק שרעבי נהרג? אני אישית שכנעתי את ברק ז"ל לחתום קבע, כדי לצאת לקורס שיכשיר אותו להיות מסתערב, לפי תוכנית ההכשרה שבניתי".
אתה יודע, אמרתי לו, קצת קשה לדמיין אותך כמהפכן. תגיד, מה שעשית עם המסתערבים היה נקודתי או שאתה אשכרה נון-קונפורמיסט לכל רוחב הגזרה? "ממש לא נקודתי. כשקיבלתי את הפיקוד על היחידה, ראיתי צורך לעשות המון שינויים – ממנהלתיים ועד מבצעיים. עשיתי לא מעט מהפכות ביחידה וגם אחר-כך בתחומים אחרים, שהתעסקתי בהם באזרחות".
אביך גם היה כזה? "אני חושב שכן. תראה, בתחילת דרכי כמפקד היחידה הלכתי להתייעץ איתו, על דברים שאני חושב לשנות. והוא אמר לי: 'מהפכות צריך לעשות בהתחלה'. זה הפתיע אותי. כי כמו שלך יש תדמית עליי, גם לי הייתה תדמית עליו; שהוא המיינסטרים, המתון, המדוד. ופתאום הוא אומר לי הפוך: 'זה מה שאתה חושב שצריך לעשות? אל תחכה. תעשה את זה מחר בבוקר'".
בר-לב, אם כן, לא היסס ולא נרתע מלשתף את אביו ולהתייעץ איתו. אלא שפעם אחת, לפחות, זה לא קרה. דווקא באירוע אולטרה מרכזי, כאשר מפקדיו ועמיתיו ביחידה לוחצים עליו ומדרבנים אותו, לדבריו, לנסוע לאביו.
אבל בואו נתחיל את הסיפור מראשיתו. הכל קרה שעות ספורות לפני שיצא לדרך מבצע יונתן, לשחרור החטופים באנטבה ב-4 ביולי 1976. "כל סיפור הפעולה הוא בלתי נתפס", אומר בר-לב. "הכל נעשה במהירות שיא. תראה, במוצאי שבת בשעה חצות ו-30 דקות אני הייתי הלוחם האחרון שעלה על ההרקולס האחרון והמריא מאנטבה לכיוון ישראל. בדיוק 48 שעות קודם לכן, בחצות וחצי, יוני נתניהו חזר ליחידה מבית הצנחן, שם הוא קיבל את פקודת המבצע, אסף אותנו מפקדי הצוותים, וסיפר לנו בפעם הראשונה מה הולך לקרות, בעוד פחות מ-48 שעות. למחרת קיבלנו נגמשי בי-טי-אר, שבחיים לא נהגנו בהם. ישבנו אל מול כמעט אפס מודיעין. מה שידענו זה תרשימים של 'סולל בונה', שבנו את הטרמינל. בנוסף, מוקי בצר מהיחידה שלנו, אימן בעבר את יחידת המשמר של אידי אמין; אבל מלבד זה – לא היה לנו שום מידע אקטואלי. אה, בעצם היה משהו. לפני היציאה, כשכבר היינו מכונסים באופירה, בשארם א-שייח', הגיע טייס של המוסד, שטס באותה שבת בבוקר לאוגנדה, ביים תקלה במטוס שלו וצילם לנו סטילס משדה התעופה המדובר. את הצילומים הטריים האלה ראינו שעה לפני שיצאנו למשימה…
"יום קודם לכן, בשישי בלילה, עשינו כאילו 'תרגיל מודל'.לקחנו כמה בזנ"טים ותקענו אותם בקרקע. פרשנו ביניהם יוטות ואמרנו זה מדמה את הטרמינל וכאן ממול נמצאים בני הערובה. פרצנו למקום עם הרכבים, ירדנו, ירינו עם כדורי ח"קים (חסרי קליע; ד"ח) ו'שחררנו' את כל בני הערובה. נו, באמת, בינינו, זו הייתה הרי בדיחה. ואת כל זה עשינו אל מול עיניו של הרמטכ"ל מוטה גור. אחר-כך שמענו שהרמטכ"ל התרשם באופן בלתי רגיל… התפלצנו. מה זה הקשקוש הזה? בכנות, הרגשנו שאנחנו לא מוכנים. לא מכירים את השטח, לא הספקנו להתאמן, לא מכירים את הציוד. אין מודיעין איכותי או בכלל. ככה יוצאים למשימה?!
"ואז הופעל עליי לחץ סמוי שהלך וגבר שאסע לאבא שלי, שהיה אז שר בממשלה, ואגיד לו בשם הלוחמים שהולכים פה למהלך מסוכן, שיש בו מרכיב גדול של הימור ומצד שני חוסר מוכנות מספקת. שאולי תתעורר מחשבה שנייה לגבי סיכויי המשימה".
מי הפעיל עליך את הלחץ הזה? "תראה, היום אולי הם לא יודו בכך, אבל בין היתר היה זה שאול מופז (סגן מפקד היחידה היוצא; ד"ח) ויפתח (רייכר, הסגן הנכנס; ד"ח) וכן מפקדי צוותים (מופז בתגובה: "אני לא זוכר שהיה אירוע כזה. ואם היה, אני לא הייתי שותף לו. להפך: אני מאוד האמנתי ותמכתי במבצע". רייכר בתגובה: "אין לי רצון להגיב על דברים שקרו לפני כל כך הרבה שנים").
"בסוף", ממשיך בר-לב, "נכנעתי ללחץ עליתי על רכב ונסעתי לכיוון אבא שלי. אלא שבצומת סירקין עף מכסה המנוע של המכונית. בשבילי זה היה סימן שאני לא צריך לנסוע אליו. הרכבתי את המכסה וחזרתי לבסיס".
מה, אתה מיסטיקן? סימנים כאלה משפיעים על ההחלטות שלך?
"לא. אם אתה שואל מה היה מתחת לרובד החיצוני הזה – אני מניח שברבדים העמוקים הרגשתי שזה לא נכון לצאת כנגד המערכת. הרי בשביל זה הם שלחו אותי לדבר עם אבא שלי. דבר שני – אולי אנחנו טועים. ואז גם לצאת מהיחידה וכאילו 'להלשין' וגם להיות טועה, זה דאבל שטות. והדבר השלישי הוא שאני בטוח, שאם אכן הייתי מגיע ומדבר עם אבא שלי, הוא היה שומע והיה אומר לי משהו בנוסח: 'יש לזה עוד פנים'. אני הייתי מרגיש אולי יותר נוח, כי פרקתי את המעמסה שהטילו עליי, אבל הוא לא היה עושה עם זה שום דבר".
בטח, אמרתי לבר-לב, סיפרת לאחר המבצע את האנקדוטה הזו לאביך ושאלת אותו מה הוא היה אומר. איך באמת הוא התייחס לסיפור הזה?
"לא זוכר", ענה לי בר-לב. לא מאמין לך, הגבתי בטאקט טיפוסי. "אל תאמין", ענה בר-לב לקונית וחתם בכך את סיפור המעשה.
# # #
בתקופת השבי של גלעד שליט, אני מזכיר לבר-לב, התבטאת שצריך להחזיר אותו, גם במחיר של שחרור מחבלים. מצד שני אתה הרי סיכנת את חייך ולחמת בכמה אירועים נגד מחבלים שחטפו בני ערובה: באנטבה, במלון 'סבוי' ובקו 300. איך זה מסתדר?
"תראה", הוא ענה, "זו באמת שאלה טובה, שאלה לא נוחה. אבל אני אענה לך כך: לא הייתי אז במערכת. עם זאת אני יוצא מנקודת הנחה שאחרי קרוב לחמש שנים שלו בשבי החמאס, המשמעות היא שלא ניתן היה להביא לשחרורו בפעילות צבאית. באיזשהו שלב השבי שלו הפך לטראומה לאומית, שמנעה מאיתנו להתקדם להסדר של היפרדות מהפלסטינים. ולכן בנקודה מסוימת אמרתי שאם אין דרך צבאית – האופציה היחידה היא דרך משא ומתן, וגם אם זה יהיה כרוך בתשלום כבד".
ב-2017 התמודד בר-לב על ראשות מפלגת 'העבודה'. באותם פריימריז ניצח אבי גבאי. בפריימריז שנערכו לאחרונה הוא לא התמודד לראשות המפלגה. שבוע לאחר מכן התמודד בקרב המתפקדים לרשימה לכנסת וזכה במקום הראשון; ובכך דורג במקום השני ברשימת 'העבודה'.
תגיד, אני שואל את בר-לב, אתה לא מבואס שלא רצת גם הפעם לראשות 'העבודה'? היה לך, אולי, סיכוי לא מבוטל לזכות. "ממש לא מבואס", הוא מגיב, "אני כבר 'תליתי את הנעליים' הפוליטיות שלי – הייתי מחוץ לחיים הפוליטיים, ולכן לא חשבתי להתמודד. אלא שלאחר שמרב נצחה ומפלגת העבודה קמה לתחייה מן מהמתים, הרגשתי שאני צריך להכניס כתף מתחת לאלונקה".
כמה מקומות אחריך ברשימת 'העבודה' הנוכחית, אני אומר לו בסיום הראיון, ממוקמת בתיסאם מראענה. בין שלל האמירות שלה שעוררו סערה, הייתה אחת שהתייחסה ללוחמי דור 1948. וכך היא כתבה: "הנכבה (מלחמת העצמאות) היה לא פחות מאונס קבוצתי, שבוצע בערבים על-ידי בריונים, שממשיכים להסתובב חופשי ומעולם לא עמדו מול משפט צדק". היא, הוספתי והצקתי, לא החריגה בקביעה הזו שלה את אביך, שלחם ופיקד באותה מלחמה. איך אתה מרגיש עם זה?
"שמע", הגיב בר-לב בקוצר רוח בולט, "אני לא רוצה להתייחס לזה. זה מה שאני צריך עכשיו לעשות? להתייחס לפוסט שנכתב לפני כמה שנים? בחייך, עזוב אותי!…"
