מירב כהן, עד לאחרונה ח"כ והשרה לשוויון חברתי וכיום מקום 5 ברשימת 'יש עתיד', הגיעה לפוליטיקה לאחר שהייתה עיתונאית, הדוברת הכלכלית של רה"מ שרון ופעילה חברתית # דוד חרמץ שמע ממנה בראיון למה היא מעדיפה לגור בדירה קטנה ("רוצה לשלם רק 4,000 ש"ח משכנתה") ומדוע היא נטשה את האונייה הנוטה לטבוע של בני גנץ, שהציב אותה ברשימה לכנסת ומינה אותה להיות שרה
"נולדתי בירושלים וגדלתי בה, עד שעברנו למבשרת-ציון", אומרת מירב כהן (37), מי שהייתה השרה לשוויון חברתי מטעם כחול-לבן וכיום ממוקמת במקום ה-5 ברשימת 'יש עתיד'.
"ההורים שלי, סעדיה וסלונג'-שולמית, הם ילידי מרוקו. כל אחד מהם הגיע עם משפחתו ארצה בערך בן 17. המשפחה של אבי שוכנה בצריף במעברה ברמלה. בשל מצבם הכלכלי הקשה, אבי יצא לעבוד בעבודות דחק כדי לסייע לאביו להביא אוכל הביתה. אחרי הצבא עבד בו-זמנית בעבודות רבות, במטרה לרכוש לעצמו משאית משלו: סלל כבישים; ברכבת ישראל שלחו אותו בכל בוקר לעבור על המסילות לפני שהרכבת יוצאת, כדי לבדוק שלא הונחו בלילה מטעני חבלה; היה נהג אוטובוס ובמקביל עבד בעבודות מזדמנות בחקלאות. עד שחסך מספיק כסף כדי לרכוש משאית משלו, איתה עבד כעצמאי מצאת החמה ועד צאת הנשמה. אימא שלי עבדה כל השנים כמטפלת בילדים.
"יש לי שלושה אחים שגדולים ממני. אני בת הזקונים. נולדתי 10 שנים אחרי האח הצעיר. הגעתי לעולם, כי אימא שלי התעקשה שתהיה לה גם בת. לצורך כך היא גם נסעה להתפלל על קברו של רבי מאיר בעל הנס. עד היום אימא ואני נוסעות מידי תקופה לקברו, ועד היום מכנים אותי בבית של ההורים 'מאירה' על שמו".
בת אחרי שלושה בנים ועוד בפער גילאים כזה, אני מעיר, זה כמעט הימור בטוח לילדה מפונקת. "לא נכון", היא עונה. "עזרתי לאימא שלי בעבודה שלה עם הילדים. חונכתי לעבודה קשה".
בהמשך השיחה מירב ("השם שלי הוא עם יו"ד, כי נקראתי על שם סבתא שלי מרים עם טוויסט מודרני") קצת הפתיעה אותי, כשהיא הגדירה את אׅמהּ כ"מורת הדרך שלי בחיים לפמיניזם".
"תראה, במבט חיצוני וסטריאוטיפי אימא שלי עלולה להצטייר כאישה הקטנה, חסרת ההשכלה, שנמצאת כל הזמן בבית, מגדלת, מבשלת, מגהצת ומטפלת בילדים אחרים, כדי לסייע בפרנסת הבית. אבל בעיניי זו טעות גדולה. קורות החיים שלה והמהות שלה הם שני דברים שונים לגמרי. מהעיניים שלי, אימא שלי דחפה אותי לפמיניזם".
איך בדיוק, אני שואל. "בכך שהיא נתנה עדיפות עליונה להעצמה שלי, לפיתוח היכולות שלי, להשכלה שלי. הביאה אותי למצב שאני עומדת על הרגליים של עצמי. תראה, שנים עזרתי לה בעבודה שלה כמטפלת בילדים. כבר עם חזרתי מבית הספר עזרתי לה. אבל היה קו אדום לאותה עזרה או לכל עזרה אחרת בבית – הלימודים שלי. הם היו ראשונים בתור, מעל הכל. הם היו קודש. אימא שלי במהותה היא סופר פמיניסטית והיא חינכה אותי בדרך זו".
בטוח שההגדרה המדויקת למה שתיארת עכשיו היא פמיניזם, אני מקשה. זה נשמע לי יותר כמו יידשע מאמא.
"אז אולי הדוגמה הבאה תשכנע אותך יותר: גם כשהתבגרתי היא אמרה לי לא להתחתן מוקדם ולא להתחיל להביא ילדים, אלא קודם לבנות את עצמי מקצועית. תמיד היא אמרה: 'אל תתני למשפחתיות שתגיע אחר-כך לחבל במה שאת בונה כיום – את העתיד והמעמד המקצועי שלך'".
וזרמת עם ההכוונה הזו שלה, אני שואל, היית תלמידה טובה? "חבל לך על הזמן. לא הייתי הכי חכמה, ממש לא, אבל הכי רצינית, הכי שקדנית, הכי חרוצה. לקחתי את הלימודים כמשימה הכי מרכזית שאני חייבת להצליח בה, מהיסודי ועד האוניברסיטה.
"עכשיו שתבין: זה לא שנתנו לי רק הכוונה – העיקר הלימודים, ופטרו אותי לצורך כך ממטלות הבית. הכל היה מכוון לשם – גם המשאבים הכלכליים. לא גדלתי בבית שהיה בו מחסור, אבל גם לא היה בו כסף רב; ועדיין ההורים שלי הוציאו ים של כסף על מורים פרטיים באנגלית, במתמטיקה, חוגי העשרה – כל מה שצריך".
נגינה, בלט – היו חלק ממה שצריך, אני שואל. "לחלוטין לא! מה שלא קשור ללימודים – אין. רק לימודים. אפילו ספרי קריאה לא היו לנו בבית. היום כשאני מספרת לבנות שלי סיפורי ילדים, מבחינתי זה סוג של חוויה מתקנת. באותה הזדמנות אני מספרת גם לעצמי את הסיפורים שמעולם לא שמעתי או קראתי אותם.
"אבל זה לא רק ספרים. גדלתי בבית שכל דבר מלבד קיום ולימודים נחשב למותרות. אני לא זוכרת טיולים משפחתיים; לא זוכרת שיצאנו אי-פעם למסעדה, בית קפה או אפילו לראות סרט בקולנוע".
# # #
כשהייתה כהן בכיתה ו' עברה משפחתה לבית צמוד קרקע במבשרת-ציון. "אני חושבת שהמעבר לבית הפרטי היה הרבה יותר בשביל האמירה, מאשר בשביל הגדלת שטח המטראז'. אמירה של הוריי על שינוי סמל סטאטוס".
סביבת המגורים החדשה הייתה 'אליטיסטית' יותר משכונת מגוריה בירושלים; עובדה שהייתה כרוכה באתגרים לא פשוטים לילדה, התושבת החדשה.
"קל זה לא היה", היא נזכרת. "את מגיעה לכיתה שילדה אחת – אבא שלה הוא שופט, השנייה – אבא שלה מנכ"ל משרד ערוץ הספורט. ילד אחר – אבא שלו מנכ"ל משרד ממשלתי. זו הגברדיה שאת נמצאת בה. ואני צריכה לדווח להם שאבא שלי נהג משאית ואימא מטפלת בילדים.
"בחיים לא אשכח איך יום אחד אבא של חברה הסיע אותנו ובדרך שאל אותי למי ההורים שלי מצביעים. לליכוד, עניתי לו. התגובה שלו הייתה: 'ההורים שלך צריכים לעבור סדרת חינוך'. הייתי אז ילדה בכיתה ו' והרגשתי כאילו מישהו נותן לי אגרוף אדיר בבטן. הרבה שנים אחר כך הבנתי, למה יש בני עדות מזרח ששמים מחל בקלפי. בלי שום קשר מה דעתם על ההנהגה ועל האג'נדה של הליכוד. זו הצבעת מחאה. על אפכם ועל חמתכם נצביע מחל", כך לדברי מועמדת בכירה כיום ברשימת 'יש עתיד'.
"לא סתם נשארתי כהן אחרי שהתחתנתי עם אהוב ליבי יובל אדמון", היא מוסיפה בחיוך, "זה היה הרצון שלי גם לשמור ולתת כבוד לרקע, למוצא, למסורת ולבית שממנו באתי".
ואני חשבתי, אני מעיר, שבזה שהשארת את השם כהן ולא הוספת לצידו גם את השם אדמון של בעלך, זה פועל יוצא מהחינוך לפמיניזם, שקיבלת, כך אמרת, מאימא שלך.
"את האמת?", היא מגיבה עם פנים מופתעות, "אף פעם לא חשבתי על זה ככה, אבל אולי יש גם בזה משהו".
תגידי, איך כילדה את מתמודדת עם כל בני המיוחסים שבכיתה שלך, כשאת מביאה אותם הביתה? "דרך האוכל של אימא שלי. היא גאון קולינארי. אין אפשרות להתחרות איתה בנושא הזה. עד היום אני לא מבשלת ובמקום זה פותחת קופסאות, רק כי אני לא רוצה שיעשו בינינו השוואות. דרך האוכל שלה נוצרה שפה משותפת".
בטח עם בנים הנוסחה הזו עבדה יותר טוב, אני מעיר עם חצי חיוך. "בנים בחיים לא הבאתי הביתה", היא עונה בפנים רציניות.
למה לא? ממקום של בושה? "לא. ממקום של צניעות מזרחית. הביתה מביאים חבר רציני, שמתלבטים אם זה ההוא – לתמיד".
בכללי – התייעצת הרבה עם ההורים שלך, אני מתעניין. "בדברים של בחירת מסלול בחיים – ממש לא. לצערי הם לא היו במקום של ידע וחיבור וקשרים למקומות שרציתי או התלבטתי, האם להגיע אליהם. כך לגבי בחירת מסלול בשירות הצבאי וכך גם בלימודים האקדמיים".
וזה לא גורם באיזשהו מקום לתחושת זילות? "תראה", היא עונה, "היום אני במקום שפשוט מעריצה אותם, על כך שבתנאים כאלה הם הביאו אותנו, הילדים שלהם, למקומות שהגענו בחיים. אתה שואל אם אז הייתה תחושה של זילות כלפיהם? אני לא זוכרת את זה כך. זה נכון שבכל מה קשור לתוכן הם לא היו יכולים לעזור, אבל בכל מה שקשור לעזרה לוגיסטית הם היו שם עבורי, ובגדול. אחרי השירות שלי בגלצ עבדתי ככתבת כלכלית ב-ynet. רצתי ממקום למקום ובין המשימות נסעתי לספרייה, ללמוד דברים שקשורים לעבודתי (אז הידע באינטרנט היה חלקי ביותר). אני זוכרת שאבא שלי, שכבר היה פנסיונר, הקפיץ אותי ממקום למקום וחיכה לי עם מנוע מונע. הוא התמקד במה שהוא יכול לעזור לי, ונתן שם מעצמו עד הסוף".
ואותו דבר עם אימא שלך, אני שואל. "ברור. היא הייתה לצידי תמיד, בכל מה שיכלה לעזור. שאלת מקודם על תחושת זילות, אני זוכרת מקרה שכאב לי מאוד. כששֶרׇתי בגלצ, אירחו בתחנה יום אחד את ההורים. שמתי לב לאורך כל הביקור שאימא שלי לא הוציאה הגה מהפה שלה. היא כל כך פחדה שבחברת החיילים וההורים שלהם – שבאו כמובן ממקומות מאוד משכילים – היא תגיד דבר שלא במקום, שיביך אותה ובעיקר אותי. אז היא שתקה כמו דג. כשנתתי את דעתי לעובדה הזו, בזמן הביקור ממש, לא הרגשתי תחושת של זילות כלפי אימא שלי. הרגשתי תחושה אחרת לגמרי. הפחד הזה שלה ששיתק אותה, כאב לי מאוד. שרף לי את הלב".
# # #
זמן רב לפני הגיוס שלה ב-2001 התגבשה בכהן ההחלטה שהיא רוצה לשרת, כאמור, ככתבת בגלצ. היא ידעה שְרף הכניסה לשם גבוה מאוד. כדי להצליח יצאה ל'קרב חייה'.
"השקעתי לקראת מבחני המיון בגלצ המון משאבים ואנרגיות, ולאורך זמן רב. הפכתי בדרך לשם כל אבן ואבן – גדולה או קטנה. תחקרתי עשרות, אם לא מאות, אנשים שעשו אי-פעם את המבחנים האלה. בין שאר המידע שאספתי – ביקשתי שיגידו לי שאלות שהם זכרו מהמבחנים. כל שביב מידע שליקטתי תייקתי בקלסר מיוחד. לא יודעת אם מישהו עשה אי-פעם הכנה כזאת. כשהגעתי למבחנים הייתה לי תמונה די טובה. עברתי".
למה בעצם גלצ, אני שואל. הרצון בעיתונות? הצורך בהתקבלות?
"אולי גם קצת הנושא של ההתקבלות, אבל בראש ובראשונה כי רציתי עיתונות. האמנתי אז ועדיין אני מאמינה שלתקשורת יש יכולת אדירה לשנות דברים. אלומת אור אחת שלה על מצוקה חברתית, יכולה לשנות דברים שמאה אנשים לא יצליחו".
בבית בטח הייתה שמחה גדולה כשהתקבלת, אני מעיר. "ברור, כי הצלחתי להתקבל. מצד שני ההורים שלי רצו בעיקר שאני אהיה קצינה. איפה? לא משנה… ואת המשאלה הזו לא הגשמתי להם, כי אין מסלול קצונה בגלצ".
אלו תחומים כיסית בגלצ, אני שואל. "אז זהו", היא עונה, "כשנכנסתי לגלצ לא שובצתי ככתבת במחלקת אקטואליה, כמו שרציתי. במקום זאת התמניתי לעורכת ומפיקה במחלקת מבצעים. אבל הנושא של להיות עיתונאית ממש, ולא רק במעטפת, בער בי".
כהן, על פי עדותה, שוב בחרה בדרך הקשה. "סגרתי דיל עם המחסנאי של גלצ והוא אִפשר לי לקחת בלילות ציוד הקלטה. וכך, בכל יום בסיום עבודתי כמפיקה, יצאתי מחוץ לתחנה שביפו אל העיר הגדולה, כדי להביא אייטמים מעניינים. מה שיעלה בחכה. הכל מיוזמתי, הכל פיראטי, ללא שום הכוונה. ראש מחלקת החדשות בתקופתי היה צביקה גולדברג. בכל בוקר היה מחכה לו סליל עם כתבה שלי על השולחן".
ואיך גולדברג קיבל את זה, שאת מביאה לו כתבות שהוא לא הזמין? "בהתחלה באדישות, עד שבסוף הבאתי ראיון עם דודו טופז, בתקופה בה הוא שקל להתמודד על ראשות 'העבודה'. חיכיתי לו מחוץ לבית המפלגה ועשיתי איתו ראיון מצחיק. רזי ברקאי מאוד אהב את זה ונתן לראיון הזה בולטות. מאותו אירוע הפכתי להיות כתבת מן השורה. בסוף ה'צהוב' ניצח את כל הכתבות הרציניות שלי, שעשיתי קודם לכן על מצוקות ועוולות חברתיות".
כמה זמן לקח מהרגע שבו יצאת לעשות כתבות לילית על דעת עצמך ועד לכתבה על דודו טופז? "המון, המון זמן. חודשים".
זה קצת מזכיר את אבא שלך, אני אומר לה, כשרדף מעבודה לעבודה, כדי להשיג בסוף את מה שרצה. "זה לא מזכיר קצת – זה לגמרי!", היא מגיבה בהחלטיות. "באלף אחוז. את כוח הרצון קיבלתי ממנו וגם את הנחישות ואת ההתמדה ללכת בסוף יום עבודה כמפיקה ולעבוד בלילות ב'התנדבות' – על חשבון הזמן הפנוי והשינה – עד שאגיע למטרה שהצבתי לעצמי".
# # #
ב-2003 היא סיימה את שירותה בתחנה והחלה את עבודתה ב-ynet ("לא היה לי אפילו יום אחד של חופש. למחרת השחרור התחלתי לעבוד").
שם היא כיסתה את תחום הכלכלה, אלא שלא הייתה לה הבנה משמעותית בתחום זה. לא נותרה לה ברירה והיא נאלצה לחפש לעצמה 'מורים פרטיים'.
"הגעתי למסקנה שמי שיוכל להסביר לי טוב יותר מכולם על בנק ישראל הוא נגיד הבנק. זימנתי את עצמי אל הנגיד דאז, דוד קליין, והוא באמת נתן לי סקירה מקיפה ומאוד מקצועית בנושא. וכך עשיתי גם עם הממונה על השכר באותה עת, יובל רכלבסקי; עם יו"ר ועדת הכספים, אברהם הירשזון. וכך גם עם רבים אחרים".
אלא שב-ynet נשבר משהו ברומן שלה עם התקשורת. ואפילו יותר ממשהו. "דרשו ממני להביא איזה 20 כתבות ליום. אתה כבר הבנת שעצלנית אני לא; אבל כדי לעמוד ביעדים האלה, הייתי צריכה להקדיש מעט מאוד זמן לכל כתבה. לפעמים אפילו הכתבתי בטלפון את הכתבה, עוד לפני שישבתי לכתוב אותה. פחות ופחות הכנסתי חשיבה, העמקה, ביקורתיות, או סתם ניסוח יצירתי משל עצמי. שימשתי כ'צינור', שהעביר את המידע הזה בכמויות גדולות ובמהירות, ללא מגע אישי שלי; ללא ערך מוסף מעצמי. סליחה, אבל לא כך ראיתי את עצמי כעיתונאית. וכשראיתי את עצמי כעיתונאית, רציתי לעסוק בזה כייעוד לחיים. זה היה החלום שלי".
בשלהי אותה שנה, ב-2003, קיבלה כהן פנייה מפתיעה מלשכת ראש הממשלה שרון.
"אורן מגנזי, יועץ ראש הממשלה, הציע לי להיות הדוברת של שרון לענייני כלכלה וחברה. הרקע ליצירת הפונקציה הזו הייתה בעקבות הדומיננטיות של שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, והתבלטותו בתחום הכלכלי בתקשורת. אנשי ראש הממשלה רצו לחזק את שרון בגזרה הזו. בשלב מסוים, סבב הראיונות שלי הגיע גם ללשכת ראש הממשלה עצמו. התרגשות עצומה. תבין, אריק שרון היה דמות נערצת אצלנו בבית. יש לי אח שנקרא שרון, כביטוי של הוריי לאותה הערצה".
איך הרגשת כשאת לראשונה בחייך עוסקת בדוברות, שאלתי. "בדיעבד אני חושבת שהיום הייתי עושה את זה הרבה יותר טוב. הגעתי בגיל צעיר מדי – בת 21. ההתנתקות הייתה בשנה השנייה לעבודתי והממשק של התפקיד שלי כלל גם את המשא ומתן הכלכלי על הפיצויים עם המתיישבים. לא אהבתי דברים מסוימים שראיתי".
תסבירי את עצמך, אמרתי לה. "אני לא מדברת כרגע על הדברים ברמת הרעיון, אלא ברמת הביצוע. נתקלתי שם בכשלים לא קטנים בתחום הביצועי, שגורמים לכך שעד היום מתקשקשים שם עם המון דברים. חשבתי שאפשר לעשות את זה אחרת".
מה שאומר שבפעם הראשונה חשבת על הרעיון של לעבור לצד השני של השולחן ובעצם להיות בצד של מקבלי ההחלטות? "אפשר לומר שכן. שם כנראה נטמן הזרע, שהוביל אותי שנים מאוחר יותר לפוליטיקה".
אחרי ששרון פרש בעקבות האירוע המוחי שפקד אותו, עזבה גם כהן את משרד ראש הממשלה.
# # #
מירב כהן ויובל אדמון מתגוררים עם 3 בנותיהן (8, 6, ו-8 חודשים) בדירה קטנה בשכונת יפה נוף בירושלים. מהסלון יציאה למרפסת שמש קטנטנה, שממנה משתקף נוף ירושלמי קסום. הריהוט בחלל הציבורי הקטן מינימליסטי ופשוט. רק פריט אחד יוצא דופן בתמונת הפאזל הפשוטה של הדירה: מצלמת אבטחה, הנמצאת מחוץ לדלת הכניסה, בחדר המדרגות. והסיבה לכך לא קשורה להיותה שרה וח"כ לשעבר, אלא בשל פעילותה שנים קודם לכן. מיד נגיע לכך.
כשאני אומר למארחת שגם לילדים שלי ספרייה דומה שרכשתי באיקאה, היא מגיבה: "לא רק זה מאיקאה – את הכל קניתי שם".
ואז היא מסבירה שמאחורי זה עומדת השקפת עולם שלמה: "הכל עניין של סדרי עדיפויות. אחד מוכן לשעבד את החיים שלו במשכנתאות מטורפות, כדי לקנות דירת פאר ומכונית חדשה. סדרי העדיפויות שלי הפוכים: קנינו את הדירה הזו – שיש בה 60 מ"ר ושני חדרי שינה בקומה רביעית ללא מעלית – כי רציתי לשלם משכנתא סולידית של 4,000 ש"ח לחודש, ולא פי כמה מזה. בכלל, משהו מהגישה של ההורים שלי – לחסוך בהוצאות מיותרות – חלחל גם אליי. אתה יודע, בכנסת מסתובבים עם חליפות ובגדים ייצוגיים. ולמרות זאת, אני לא מסוגלת לשלם 500 שקל על חולצה. זה פסיכי לגמרי! לא מרגישה עם זה בנוח. זה טבוע בי, למרות שמצבי הכלכלי כיום לא כמו זה שהיה להוריי. ולכן את כל הבגדים שלי אני קונה יד שנייה. גם קשה לי ללכת ולהוציא איזה 20 אלף שקל על חופשה משפחתית בחו"ל. לי זה נראה מופרע לגמרי. וזה לא משנה כמה בעלי ואני מביאים הביתה בכל חודש".
לכל המודאגים – אפשר להרגיע: סביר להניח שגם הוא מביא טוב. יובל אדמון, בעלה, משמש כסגנו של פרופ' אבי שמחון, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה שבמשרד ראש הממשלה.
לדברי כהן יש עוד היבט משמעותי לגישה שלה, שלא להשתולל עם הכסף: היא מעדיפה שתהיה לה את האפשרות לעשות מה שהיא רוצה, מבלי הצורך להרוויח הרבה כסף רק כי בחרה לחיות חיי מותרות. וכל זאת, היא מדגישה, הוא לֶקח מהתקופות בהן עסקה בהתנדבות.
"במשך שנים פעלתי בהתנדבות למען הקהילה", היא אומרת. "אם היה לי בחיים רגע של משבר עם ההורים שלי – זה היה הרגע הזה. הוריי פשוט לא הבינו איך יכול להיות שכשעליתי כבר על המסלול והגעתי לעבוד אפילו במשרד ראש הממשלה, פתאום אני עוזבת את כל העולם המסודר הזה ומקדישה את מרבית זמני להתנדבות. זה ממש ציער ותסכל אותם. למרות שאימא שלי כל הזמן האמינה ואמרה, שבטח יש איזשהו רציונאל מאחורי ה'טירוף' הזה שלי".
לא כל כך מופרך, הערתי. בזכות פעילות זו גנץ הכיר אותך והציע לך מקום ברשימתו. "לא בטוח", היא מגיבה. "בכל מקרה לא זה מה שעמד אל מול עיניי כשפעלתי בהתנדבות".
באותה עת היא גם ייסדה את מטה המאבק בעושק הקשישים, על ידי חברות טלמרקטינג, שהוציאו במרמה פרטי אשראי מאלפי קשישים ושדדו סכומי עתק מחשבונות הבנק שלהם. עיקר המאבק שלה התמקד בהחזרת הכסף לנפגעים.
זוכרים את מצלמת האבטחה? כאן היא חוזרת לסיפור שלנו.
זו הייתה הפעם הראשונה בחייה של הבחורה החיננית והנאה – שמאירה פנים ושמרבה לצחקק במהלך שיחותיה עם אנשים, כדי ליצור אווירה נעימה וזורמת – שבה היא רכשה לעצמה אויבים נחושים. אנשים שראו בה גורם שמחבל בכסף הגדול שהם עושים. ולא סתם אויבים, אלא מהתחתית של התחתית. מהמיץ של הזבל. כאלה שמרמים ועושקים את החלשים ביותר. כיוון שכך, לא מפתיע שהמלחמה שהם הכריזו על הנערה השברירית למראה, הייתה נחושה וחסרת עכבות.
"יום אחד התחלתי לקבל שיחות טלפון לנייד שלי. כל המתקשרים שאלו את אותה שאלה: 'כמה זה עולה?'. בפעם הראשונה לא הבנתי. 'כמה עולה מה?' עניתי בשאלה. 'שירותי הסקס שאת נותנת', אמר לי המתקשר. התברר שהבריונים האלה הציפו את הארץ בכרטיסי ביקור, עליהם תמונה של בחורה ערומה ולצידה הכיתוב: 'מחכה לך, מירב'. בתוספת מספר הנייד שלי…"
למרבה ההפתעה מירב האמיתית לא נכנעה לטרור זה, גם אחרי שבעלה והוריה הפצירו בה שתחפש לעצמה אתגרים שפויים יותר ומסוכנים פחות ("אימא שלי ויובל פחדו, אבל אבא שלי חוץ מהפחד היה מוטרד, שאולי יאמינו ומה יהיה עם השם של המשפחה…"). ליקיריה המודאגים לא נותרה ברירה, אלא להתקין מחוץ לדירה את מצלמת האבטחה.
# # #
הניצן הפוליטי הראשון של כהן נבט בבניין עיריית ירושלים. "הייתי בקבוצת המייסדים, לקראת הבחירות המוניצפליות ב-2008, שהחליטה להקים רשימה בשם 'התעוררות', שתרוץ למועצת העיר. מה שבער לנו בעיקר – ההגירה השלילית של חילונים מהעיר. עפר ברקוביץ' (היום מספר 13 ברשימתו של גדעון סער; ד"ח) עמד בראש הרשימה שלנו והיה בינינו הסכם רוטציה. ב-2011 החלפתי אותו כחברת מועצת העיר".
השר חילי טרופר הוא ידיד של מירב כהן והוא שהמליץ לבני גנץ לצרף אותה, לקראת בחירות 19 א', לרשימתו 'חוסן לישראל' (עוד לפני המיזוג עם יאיר לפיד, שהפך למפלגת 'כחול-לבן'). עם הרכבת הממשלה הפריטטית מינה אותה גנץ לתפקיד השרה לשוויון חברתי. לפני כחודשיים עזבה את גנץ ועברה ללפיד, ששיבץ אותה ברשימתו במקום ה-5 לקראת הבחירות הקרובות.
תגידי, אני שואל אותה. את לא מרגישה קצת כמו אורלי לוי? זו הייתה הפעם הראשונה בפגישתנו הארוכה שראיתי הלם ועלבון של ממש על פניה.
"אתה באמת חושב שהמקרים דומים? אם זה כך, כדאי שתשים לב להבדלים הבאים: מבחינת האג'נדה עברתי מאגף א' לאגף ב' של אותה מפלגה. דבר שני: עשיתי את הדבר הזה לפני הבחירות ולא אחרי. אני התפטרתי. לא לקחתי מנדט וכספי בחירות.
"עכשיו אתה שואל למה עשיתי את זה? כי חשבתי שבמבחן הכוונות, אכן הכוונות שלנו היו טובות, כשהחלטנו להיכנס לממשלה. כי היה משבר אדיר, קורונה, מצוקות קשישים. אלא שהביצוע בתוך הממשלה לא היה כל-כך מזהיר. היה שיתוק. לא ייצרנו מציאות פוליטית של יציבות".
ועדיין, אני אומר לה, את עוברת ללפיד, כשהאנייה של גנץ טובעת או שלפחות כך זה היה נראה אז. חברך חילי טרופר לא עשה את זה.
"תקשיב, זו הייתה החלטה קשה, כי אני מעריכה ואוהבת את בני. אבל לא צריך ללכת עם הראש בקיר. לרוץ לבד ולקוות לטוב".
אז השכל שלך כאן גבר על הלב שאוהב את גנץ?
"חד משמעית כן".
ומה עם ההיבט של הנאמנות?
"אני נאמנה לדרך שלי ולקשישים ולכל מה שאני מקדמת. אני מטפלת בזה עוד לפני שהכרתי את בני".
את יודעת, נראה שיש משהו משותף בינך לבין עפר שלח. הוא בא ואמר הנאמנות לדרך, חשובה יותר מאשר הנאמנות לחבר הקרוב יאיר לפיד. ואת, במילים אחרות, אומרת את אותו דבר על בני גנץ.
"לא. אני אומרת ככה: ניסינו. עשינו ככל יכולתנו, ובמבחן התוצאה זו הייתה טעות. זה הזמן להפיק לקחים. ובעיניי הפקת הלקחים הייתה לחזור ליאיר ולהגיד לו: טעינו ולכן הפעם אנחנו נותנים לך להוביל ואנחנו כולנו, כולל בני, מאחוריך. ולא ללכת להרפתקה עם סיכויי הצלחה נמוכים. לצערי התגובה של בני להצעה שלי הייתה משתלחת. אמרתי לבני שוב ושוב: אם אתה לא חובר ליאיר, אני אחבור אליו. הייתי שקופה איתו בנושא האופציה הזו לאורך כל הדרך".
הופתעת, אני שואל, שקיבלת אצל לפיד מקום חמישי. כי בכל זאת את פרשת עם בני. קצת בעייתי. והנה את חוזרת ועוקפת את מרבית אלה שנשארו לצידו. "קיבלתי הצעות מהרבה מפלגות, מימין ומשמאל. וזו לא הייתה ההצעה הכי גבוהה".
ממי קיבלת?
"מהרבה, לא נכנסת לשמות, אבל בחרתי במקום שהוא הכי טבעי לי".
