ביום שלישי חזרו ילדיכם לגנים ולבתי הספר. בטוחה שאחרי סיפורי הזוועות שהביא איתו הקיץ, הקורונה לא ממש הייתה הדאגה הראשונה שלכם בלשלוח את הילד או הילדה לגן או לבית הספר. כל כך פחדתם שהמטפלת תטלטל או ילדים מהשכבה הגבוהה יותר יעשו להם משהו בחנייה מאחור. הפחד הזה שהילד יחזור עם טראומה לבית, במקום עם חוויות וחיוך על הפנים.
ילדים הם דבר שברירי כל כך. הכל משפיע עליהם, הם סופגים הכל, ממש מגיל צעיר. אין מצב שהילדים מהגן של ליטל ברסי או כוכבית היצקלמז יחזרו להיות מי שהם בלי שיקום אמיתי. בלי דאגה, חיבוק, תחושת מוגנות. אחד ההורים סיפר בכתבה שקראתי, כי הילדה שלו אוכלת כשהיא הם הידיים מאחורי הגב, כאילו קשורות. זה לא עזב אותה.
אין לי מושג איך הנערה מאילת חזרה לבית הספר, אם בכלל. נערות כמוה, בימינו, עוברות כל כך הרבה פעמים את האונס, בעיקר כשזה מתוקשר בצורה הזו. תחילה פוגעים בה פיסית, אחר כך מפיצים את הסרטונים ובסוף שוברים אותה כשמאשימים אותה באונס.
יש הרבה רוע מסביבנו, אבל אתם צריכים להילחם על הילדים שלכם ולא להתייאש מהם. לא חשוב מה הם עברו או צפויים לעבור, אתם חייבים להיות שם בשבילם. גם אלה שלא נפגעו- הם שומעים סיפורים, קוראים ברשת. זה מטלטל ומשפיע. אני, לדוגמא, לא הייתי בשום פיגוע בחיי, אבל חבריי היו, וזה השפיע עליי מאוד- על כל הסביבה שלי. לקח לי למעלה מעשור לטפל בעצמי, וגם עכשיו לא בטוח שלא נותרו בי טראומות מהעבר הזה.
ילד קורא לעזרה בכל מיני דרכים, התפקיד של מוריו והוריו לשים לב לקריאה הזו ולטפל בה. זה יכול להתבטא בהתפרצויות זעם, זה יכול להתבטא בירידה בציונים, זה יכול להתבטא באמירות שיוצאות לו מהפה בתשובה לשאלות שלכם- למשל, הוא חוזר על הדברים שהפוגע אמר לו בפניכם. עליכם לשים לב לזה, גם בעידן שאתם תקועים בעבודה או בניידים.
ולא רק מבוגרים פוגעים בילדים, גם ילדים מסוגלים לפגוע. ילדים לא מבינים את ההשלכות של שיימינג ברשת, לא מבינים שלשבור נפש זה יותר גרוע מלהרביץ מכות. יש כל כך הרבה בריונות ברשת שמתעלמים ממנה או לא מטפלים בה נכון. עד עכשיו אני לא מצליחה להשתחרר מהמחשבות על דוד-אל מזרחי ז"ל, נער צעיר שנטל את חייו בגלל שכינו אותו בשמות, הכו אותו, דרכו עליו והשפילו אותו.
את הסיפור של דוד-אל ז"ל, כמו של הנערה מאילת, וגם סיפורם של הנערים מאיה נאפה, צריך לספר בכל שבוע ראשון של הלימודים. לא רק יום אחד, שבוע שלם. ילדים צריכים להזעזע כבר מתחילת השנה. לפעמים עוד לפני שהם מכירים את הפרצופים שיושבים לצידם. כבר בשבוע הראשון צריך לבקש שישתפו, ידברו ויספרו מה עובר עליהם. ילד שעבר טראומה עלול להכאיב לאחרים- ורצוי לזהות את זה כבר בהתחלה. לראות איך ילדים ונערים מגיבים לסיפורים האלה: אם הם צוחקים על נאנסת או חושבים שהנערים מאיה נאפה גיבורים. אם הם צוחקים או מזלזלים בילד שהתייאש מחייו אחרי שנתקל בבריונות בבית הספר וברשת.
תילחמו על הילדים שלנו. שלכם. תהפכו את החברה שלנו ליותר מוגנת, יותר קשובה. גם ככה קשה במדינה שלנו. גם ככה יש אלימות מכל עבר. הסטודנטים של היום זה חבר'ה שעברו פיגועים קשים בעברם. התיכוניסטים של היום גדלו וגדלים בצל של "צבע אדום". ילדים בירושלים ראו אנשים נדקרים בדרך לבית הספר. אם אתם לא תצילו אותם עכשיו, תדברו איתם על הדברים האלה ותדאגו להם, הם יגדלו לא נכון. לא טוב. לא בכדי אומרים שהילדים הם העתיד שלנו, אבל אם בעברם הם פגועים, ובהווה לא מטפלים בהם, אז איך ייראה העתיד שלנו?
