ביום שישי השתתפתי בפאנל בחירות של "נאמני תורה ועבודה" בנושא מעורבות של צעירים בפוליטיקה. לצידי ישב ערן, בחור דתי לאומי, פעיל מפלגת "העבודה". סך הכל אין איזו יריבות גדולה ביני לבין ערן. אנחנו אפילו ידידים ויש בינינו הרבה מן המכנה המשותף. בעיקר- 'אויבים' משותפים ('רק אל תצביעו גנץ-לפיד') וקו עבודה משותף- קריאה לצעירים לבוא ולהיות חלק מהמפלגה אליה אנחנו משתייכים.
אבל למרות הניסיון לצייר תמונת הסכמה רחבה, יש תהום מאד גדולה בין מפלגת "העבודה" למפלגת "הליכוד". נתחיל ב'קל'- השיטה הכלכלית. מפלגת "העבודה" מונעת מהקומוניזם הדוגל בשוויון. בקיצור, סוציאליסטיים. "העבודה", בגלגולה המקורי, הקימה גופים, שאולי עזרו למדינה הצעירה יותר לעשות סדר בבלאגן, אבל היום מיותרים לגמרי, בעיניי.
מועצת הצמחים שגובה מסים מחקלאים על כל ירק ופרי; ההסתדרות שמנהלת את העובדים (אבל בעצם דואגת רק לראשי הוועדים ולא לעובדים כלל וכלל והפכה, עם השנים, למקור שחיתות מאד גבוה) והקיבוצים, שהפכו מסטארט-אפ מטריף לחממה לאליטה סגורה ושמרנית ואפילו (ואני מנסה להיות מתונה במילותיי הבאות) מעט גזענית. זה לא אומר שאנחנו, במדינת ישראל, לא חבים את עצם קיומנו פה למפעל הציוני של מפא"י, אבל אין ספק שלטווח הרחוק שיטות העבודה של "העבודה" לא ממש הוכיחו עצמן.
לעומת השיטה הכלכלית של מפלגת "העבודה", מציגה "הליכוד" שיטה ליברלית של שוק חופשי וקפיטליסטי, כלומר, דוגלת בעשיית הון. השיטה הזו בעבר הראשון הייתה ידועה כשיטה שרומסת את החלשים: אם אתה לא עובד- אין לך זכות קיום בכלכלה שלנו. אבל, בשנות ה-2000 המתקדמות, ועם ההתפתחויות הטכנולוגיות, הפכה השיטה לשיטה המצליחה ביותר בעולם ובפרט בישראל.
אחוז האבטלה במדינה ירד, אנשים עם מוגבלות משתלבים במקומות עבודה ברמה גבוהה ובתפקידים בכירים וגלגלי השיניים של התעשייה, הטכנולוגיה והסייבר כל הזמן בפעולה (אני יודעת שביבי חופר לכם על הסייבר בכל נאום, אבל בינינו, איך אפשר שלא להתגאות במערכות הפיתוח הישראליות?). בשיטה הנוכחית הנהוגה בישראל, גם החלש מרוויח. הוא מרוויח עצמאות (בישראל יש למעלה מ300,000 בעלי עסק עצמאי), הוא מרוויח ביטחון חברתי והוא מרוויח כסף. לא מילה גסה כל כך.
בשתי השיטות יש פגמים, אבל אין ספק שהן מאד שונות זו מזו ולכן, בבואנו לשים פתק בקלפי, צריך להחליט ולבדוק איזו שיטה מתאימה לנו יותר.
אבל כלכלה היא לא הכל. גם בגישה המדינית מתגלעים פערים בין השמאל לימין. בעוד שהימין מאמין בארץ ישראל השלמה (או לפחות בגבולות שאחרי 67'), הרי שבשמאל יש קולות הקוראים לחזור לגבולות של לפני 67' ולקיים שתי מדינות לשני עמים. גם כאן לא הכל שחור או לבן. יש בימין גם קולות שהיו רוצים להיפרד מהערבים הקיצוניים ויש קולות גם בשמאל וגם בימין שחיים עם הערבים בשלום ולא מזיז להם שהם חלק ממדינת ישראל.
כמו בדיור, גם בתחום המדיני אין פתרון קסם. חלק מהערבים מבינים כמה טוב להם במדינה כמו ישראל ובשלטון המקומי. אותו קומץ משתלב בחברה ב100%, מקבל ביטוח לאומי ועובד במפעלים ובשירות הציבורי, גם בתפקידי מפתח.
הגישה המדינית היא חלק לא פחות חשוב בבחירת מפלגה בבחירות הקרובות, אבל לצערי, מסתמכים עליה מאד במצעים, ומתוקף כך, מבלבלים את העם. העם רוצה וצריך לדעת מה האג'נדה של כל מפלגה לעתידה של מדינת ישראל במכלול תחומים ולא רק במדיני, ביטחוני וכלכלי.
כאמור, הפאנל עסק ברובו בחשיבות של שילוב צעירים במפלגות. הצעירים מהווים אחוז ניכר מהחברה בישראל והם עתידה. בלי מצע צעירים בכל מפלגהיהיה קשה מאד למשוך קהל כזה לבחור. המצע צריך לעסוק בדיור לצעירים, בתעסוקה לצעירים ובחינוך והכשרה ממוקדים לעידן החדש שיכין אותם לחיים בחוץ. מצע כזה יפתור גם את בעיית הייצוגים באוכלוסיות השונות, שכן לאט-לאט הגבולות מטשטשים בין עדות, מגזרים ואפילו בין המגדרים. כל עוד הכנסת נשלטת על ידי חברים בגיל ממוצע של 45, היא תעניין פחות ופחות פלח אוכלוסייה שחשוב למדינת ישראל.
