עברתי תאונה השבוע. האוטו שלי נתקע בין גלגל של משאית שהנהגת שלה התעלמה ממני לחלוטין, לבעל טרנזיט עקשן שלא היה מוכן לזוז טיפה כדי למנוע את כל הסיטואציה. סך הכל ניסיתי להשתלב בנתיב שמאלי, לא מסומן כראוי, בכביש רעוע- כמו מיטב הכבישים בירושלים. זה הלך לא טוב בכלל.
וכשחוויתי את התאונה, שנייה אחרי שווידאתי שאני מרגישה את כל הגפיים והלב שלי, בכלל לא דאגתי לפח שהתעקם לו. רציתי רק לברוח מהזירה שמא מחבל משוגע יגיח עם רובה ויירה לכל עבר. בתוך 8 ימים נרצחו פה 11 אנשים ואני מחזיקה עדיין בפוסט טראומה של 20 שנה.
ירושלים מרגישה את הטרור גם כשלא נורה בה כדור אחד. הרחובות מתרוקנים מאנשים ומתמלאים בניידות. ירידה משמעותית באזורי התיירות. בעלי התפקידים הציבוריים נכנסים לכוננות ספיגה וכולם במתח תמידי שמא פצצה עומדת להתפוצץ פה.
לא מעט אנשים סביבי נהנים מכניסתנו לתקופת האביב. אצלי זה מעורר חלחלה ורעדה. אביב עבורי זה לא פריחה והתחממות, אפילו לא תקופת אלרגיה. אביב, עבורי, זה ימי זיכרון ושכול. טקסים. בכי. צפירה. גם אלפי שעות טיפול לא משנות לי את התודעה והתחושות שמגיעות איתה. וזו הסיבה שהיה לי הרבה יותר קל לחזור לנהוג אחרי התאונה, מבלי לפחד, מאשר להבין שאנחנו בתחילת האביב ה"מבשר רעות".
הרבה אנשים חיים בתחושה שאני חיה בה. המדינה נמצאת בפוסט טראומה, גם אם אנשים לא יודעים שהם נמצאים בה. אנחנו מדינה הישרדותית שבה כמעט כל אדם חווה משבר אמיתי בה- חלה בקורונה; איבד משפחה או חברים; עבר פיגוע; נפל כלכלית או איבד את העסק. לא חסר טראומות במדינת ישראל. בסוף אנחנו עיירה של בסך הכל 9 מיליון תושבים.
אחרי שנתקעתי בעיצומה של צומת מסומנת בקושי, עם כביש עמוס בבורות, הבנתי שאין לנו על מי לסמוך מלבד על בורא עולם ועל הערבות ההדדית בינינו. בסוף, המדינה מספקת לנו את הצרכים הבסיסיים, אבל אל לנו לתלות בה שהיא תדאג לקיום הנעים שלנו פה. פה אנחנו, התושבים, נכנסים לתמונה. היחס אחד לשני, העזרה שנגיש, החיבוק או המילה החמים- רק אלה יתנו להעביר פה בגלגול הזה חוויה נעימה ומספקת, ובעיקר- מלאת משמעות.
ואני יכולה להבין- אין נסיעה חלקה בעיר הזו. הכל בורות, פקחים שלא עושים את עבודתם כראוי, צומות חסומים ורמזורים מהבהבים. וניחא שהתחבורה הציבורית הייתה מספקת לנו מעטפת נוחה להגיע מנקודה א' לב' בעיר הזו, אבל גם החלקה הזו לא מטופחת דיה כדי שנשתמש בה כחלופה. ותוסיפו למתכון הזה את המדינה בהישרדות ממקודם. אז איך לא נתעצבן?
"נכון שהרחוב בחוץ קצת משוגע זה ג'ונגל מסוכן ומאיים" כתבה הודיה חיוט בשיר שמבצעת מירי מסיקה. זה לא צריך להיות ככה. הרחוב יכול להיות הרבה יותר נחמד, מחושב ונעים. אנחנו יכולים לתת זכות קדימה. אנחנו יכולים להאט לפני הרמזור. אנחנו יכולים להפסיק לחתוך. אנחנו יכולים להפסיק לצפור כמו משוגעים. להוריד את מפלס הלחץ בכבישים. וכן, אני כותבת "אנחנו" כי אני גם הפכתי לחדורת מטרה בנהיגה שלי. אני רוצה להגיע ליעד ולא איכפת לי מה יקרה בדרך. זה לא אומר שאני צודקת ויותר גרוע- זוהי התנהגות שפוגעת רק בי, כנהגת, גם אם אני מתנהגת בצורה חוקית ונשמעת לכללים. מה עוזר לי להיות בלחץ ובעצבים על הכביש?
