נהיינו חברה מצקצקת. מכירים את הצליל הזה שהלשון עושה "צקצקצקצק"? אנחנו כבר לא מאמינים לכלום, מטילים ספק בכל דבר וכלום לא מרגש אותנו. איפה אנחנו ואיפה הדורות הקודמים- אלה שממש בנו את ישראל בידיים, או עברו מלחמות נקובות מדם, לא "רק" 600 הרוגים מנגיף דורסני, אלא מלחמה אמיתית, כזו שרואים דם ופצועים. הרי עד שאנחנו לא רואים דם אנחנו לא מתרגשים מכלום.
שלום עם איחוד האמירויות היה מטריף אותנו בשנות ה-70, מלהיב אותנו בשנות ה-80 ומרגש בשנות ה-90. שלום אחרי שלוש מערכות בחירות (והרביעית בדרך – זמזמו את זה), טיפול שנוי במחלוקת בנגיף שנוי במחלוקת, מחאות מפוזרות (תרתי משמע) ופילוגים חברתיים עמוקים, לא מרגש בכלל. אם כבר, אנחנו מכינים את המזומנים ובוחרים מלון. הכל מובן מאליו.
אנחנו נותנים למחלוקות בינינו להשתלט עלינו, להפכנו לציניים וביקורתיים ולא להבין את גודל המאורע. כל בשורה עוברת לידינו- מציאת חיסון לנגיף (ידעתם שטיפול ניסיוני בהדסה הניב תוצאות חיוביות? או שבאוניברסיטה העברית מצאו דרך לעצור את התפשטות הנגיף?), חוזה בינלאומי לנועה קירל (לא חושבת שמאז עופרה חזה ז"ל היה לנו סיכוי לזוכת גראמי אמיתית) ושלום עם מדינה ערבית מהעשירות ומהמתפתחות בעולם הערבי.
יש שני רגעים בשנה שגורמים לנו באמת להתרגש ולהזיל דמעה. להרגיש חלק ממשהו- מעם, מקהילה. להרגיש גאווה אמיתית כשדגל ישראל מונף: טקס הדלקת המשואות והאירוויזיון. לצערי, השנה, שני האירועים הללו לא הגיעו לשיא שלהם. ללא קשר לפוליטיקה, אפשר להודות שנאומו של היו"ר החליפי לא היה מרגש כמו אלו של אסיר ציון לשעבר, שכמעט בוכה בכל פעם שהוא נואם. אין ספק, יולי אדלשטיין ידע את העבודה. בהיעדר אלמנט הרגש והגאווה, האחדות והתקווה, הגענו לקיץ משמים, טעון ומבלבל.
מודה שהייתי שמחה לו, לרגע אחד, המחאות של בלפור וצ'ארלס קלור היו הופכות למעגלי ריקוד ושירה שמחים ומאחדים. כאלה שמבינים שנעשית כאן היסטוריה. שאולי לא נשלחו אלינו טילים מאבו דאבי או פוג'יירה (עשיתי גוגל), אבל עם כינון היחסים בין שתי המדינות, נפתחות בפנינו כל כך הרבה אפשרויות של העשרת משאבים, חילופי ידע וטכנולוגיות וגיבוי בעולם הערבי- שכבר למד כל כך לשנוא אותנו.
ניכר, שבימינו, כל מהלך מזכה בשורת ביקורות, ללא קשר לאיזה פלג בחברה אתה משתייך- לאיזו דת או לאיזו מפלגה או לאיזה מעמד. אתה יכול לקבל ביקורת טובה על משהו אחד שרשמת או עשית ולמחרת, אותו אדם, מגנה את דבריך ומעשיך בתוקף. תלוי באיזה יום קמתם שניכם. אני חווה את זה בעצמי: אני ידועה כמישהי שרוצה לקדם אג'נדות חברתיות בנושא שוויון מגדרי, אבל הדרך שלי לא תמיד הינה הדרך של ארגונים מסויימים או פעילות מסויימות, ואנחנו מגיעים למבוי סתום.
זה לא צריך להיות ככה. בכל יום אנחנו צריכים לחשוב על משהו אחד חיובי. לתת לעצמנו משהו אחד להתרגש ממנו. להחזיר לעצמנו מעט אמונה. אולי קצת תמימות. זה ייתן לנו כל כך הרבה כוח. זה ישנה לנו את היום לגמרי. תחשבו מה הניע את האנשים שבנו את המדינה. בגין או רבין שהביאו שלום; חיטמן, מנור או שמר שרשמו את נבכי ליבנו בשירים; לביא, אריאל, חזה או איינשטיין ששרו את זה. יהי זכרם ברוך.
והנה, ברגעים של כתיבת הטור, אני מתבשרת על מותה של פרופ' רות גביזון. אישה אדירה לכל הדעות. למרות שניכסו לה דעות פוליטיות כאלה ואחרות, זה לא היה משנה, כי האהבה שלה- למקצוע, למדינה, לאנשים- הייתה מעוררת השראה. היא הייתה אמיצה, חזקה וחלוצה. היא לא נתנה לביקורות להרתיע אותה והמשיכה קדימה עד הסוף. כשמהללים את זכרך מימין ומשמאל- את יודעת שעשית משהו בסדר. אז לחיי השלום, ולחייך- פרופ' רות גביזון.
