בשבת ציינו את פרשת נח. כולנו מכירים את הסיפור: סערה בחוץ מאיימת להשמיד את מה שטוב, אז זוגות-זוגות נח מכניס את בעלי החיים לתיבת עץ, עד שהיונה עם עלה הזית בפה מגיעה לבשר שהכל בסדר ואפשר לחזור לחיים תקינים.
בשבוע החולף החלו ארגוני הנשים לקיים דיונים סביב חודש נובמבר, שידוע גם כחודש המאבק באלימות כלפי נשים. למי שמתעסקת בתחום, כמוני, מדובר באחד החודשים העמוסים בשנה. כל יום יש אירוע, פאנל או כנס שמדבר על הנושא ו"תוקף" אותו (סליחה על הביטוי) מזווית אחרת.
קראתי הרבה פרשנויות על פרשת נח, אבל אני דווקא נזרקתי לתופעת האלימות במשפחה. חשבתי מהי התיבה הזו בשבילי. חשבתי על אלה שנאלצות ללכת למקלטים לנשים מוכות. לעזוב את הכל- את חיי הקהילה, החברים, המשפחה, העבודה, לאסוף מה שיש וללכת להיסגר בחדר עם הילדים. לאבד את הפרטיות ואת השפיות. ולמרות שאני יודעת שהמקלטים באמת עושים עבודת קודש, ומנסים להקל על האישה והילדים כמה שאפשר, וליצור חיי חברה ורווחה, הן עדיין יושבות שם, כמו בתיבת נח, מחכות שיונה עם עלה של זית תודיע שבטוח לצאת.
ותוך כדי המחשבות הללו, אני צופה בכתבה ששודרה ב"אולפן שישי" על ארז, בן זוגה לשעבר של מיכל סלה ז"ל, שנרצחה על ידי בעלה לפני שנתיים. ארז החליט לעשות מעשה אחרי הרצח ולהקים מפגשי גברים- לפורקן רגשות, סיפורים אישיים ואחווה גברית פתוחה ובטוחה. המטרה: להראות שאפשר אחרת. לא להיות אצורים, לא לפחד ממה שמרגישים והכי חשוב: לא להגיע למצב של אובדן שיקול הדעת מתוך מקום של שתיקה רציפה.
כבר שנים אני מאמינה ששיקום גברים, וחשיפה אמיתית, הם שיובילו לשינוי חברתי. שינוי בו אחוזי הגירושים יורדים. זוגות מתקשרים טוב יותר. האלימות והמתח פוחתים. יש פחות לחץ באוויר. כן, לרוב העובדה שגבר סופג וסופג, מבלי לפרוק את אשר על ליבו, היא שמובילה למתחים, שלפעמים מתבטאים באלימות, לפעמים בפרידה ולפעמים- ברצח או התאבדות.
רגש של גבר היא דבר מאוד עדין ושברירי. כל פגיעה בו, בעיקר ההדחקה שלה, יוצרת מתחים פנימיים שיכולים להוביל גם לדיכאון וחרדות. הלחצים הכלכליים, הלחצים מהמשפחה, הלחצים בעבודה, הלחצים מאירועים שחוו בילדות, הלחצים מבן או בת הזוג- הכל יכול להתפרץ בצורה לא טובה ולא נכונה.
ארז יצר תיבת נח לגברים הללו. תיבה שבה הם מתכנסים עם עצמם ופשוט- מדברים. מרגישים ב"נוח" אחד עם השנים. פורקים. מעגלים שכל גבר חייב לעצמו. מעגלים עם אנשים זרים שלא ישפטו, יצחקו או ילעגו על הבחירות שאדם עושה בחיים. על מה שהוא רוצה לשתף. דברים שגם לבני הזוג קשה לומר מתוך חשש שיראו בכך פגיעה אישית.
הנכונות של העמותות ומשרד הרווחה לשמור על בטחונה של האישה והילדים, במסגרת האלימות במשפחה, היא מבורכת, אבל שגויה. בעוד שאישה חייבת את השגרה כדי להתפתח ולגדול, זה דווקא הגבר שצריך רגע את העצירה ממירוץ החיים סביבו ואת החיבוק. לשלוח את האישה והילדים ממנו, זה להפוך אותו למפלצת שרק תגדל ותתעצם ותונע מיצרים, בעיקר של נקמה. ההפך הוא הנכון.
יש תובנה שלעצור נערים ונערות ולהכניסם לבית כלא, רק יהפוך אותם לפושעים יותר גדולים. שתמיד יותר טוב לנסות לשקם אותם ולהחזיר למוטב. זה נכון לגבי גברים גם כן. גבר אלים זה גבר שחווה אלימות או אצר טראומות ורגשות במשך תקופה ארוכה. אני, כמובן, לא רוצה להכליל, אבל אני חיה מספיק זמן את התחום וכמעט לכל אדם שפגע- מינית או פיסית- יש רקע קשה מאחוריו. עלינו רק לזהות את זה בזמן, להכניס אותם לתיבת "נוח" ולחכות שתגיע יונה עם עלה של זית.
