שני צעירים החזיר ראש הממשלה שלנו לארץ הבטוחה: את גלעד שליט ואת נעמה יששכר. כולם כל כך עסוקים בהשוואות שחשבתי, לרגל שבוע הכפילים, לערוך כמה בעצמי. נתחיל בסיטואציה: גלעד שליט נחטף בעת פעילות מבצעית על ידי החמאס- ארגון טרור. נעמה יששכר נתפסה עם חשיש בעת קונקשיין מהודו לישראל והוחזקה 10 חודשים בכלא ברוסיה.
ההשוואה האווילית ביניהם מתקיימת כבר כמה שבועות, מאז החלו המגעים עם מוסקבה לשחרורה של יששכר. איך אפשר בכלל להשוות בין שני המקרים האלה? הבחורה שלמה ובריאה, עמדה בקשר עם המשפחה לאורך כל הזמן וידענו בדיוק איפה היא נמצאת. רוצים להשוות? מה עם אברה מנגיסטו ששבוי כבר שנים בידי חמאס ולא מנידים עפעף להחזירו? לדווח מה שלומו? מה עם גופות החיילים שאמהותיהם מחכות לקבור?
וכמו נעמה יש עשרות מקרים. מקרים לא מטופלים. ישראלים שנעצרו בפרו, בתאילנד, בארה"ב. בתנאים הרבה יותר מחפירים. מי מציל אותם? אין להם אמהות חזקות כל כך כמו לנעמה, כנראה (רוצה להוסיף ולומר שאולי הם לא נלקחו בזמן בחירות, אבל היו להורים האלה 3 הזדמנויות, לצערי, ללחוץ על ראש הממשלה).
הנה עוד השוואה מעניינת: כשגלעד שליט חזר מהשבי, לא כעסו על ראש הממשלה כל כך. הוא לא היה חשוד בפלילים, הוא לא שבר את השיא המפא"יניקי של בן גוריון באחיזת השלטון בישראל, הוא אפילו לא היה בתקופת בחירות באותה עת. סתם, ראש ממשלה, שמחזיר חייל הביתה מידי החמאס. עכשיו הכל ציני כי מדובר בעת בחירות. הבחורה המסכנה נקלעה לתוך פינג פונג התנצחויות פוליטיות וגרמה לאובדן האמון של הציבור במדינה, בפוליטיקה, בנבחרים. בהכל. איך אומרים? נקלעה לסיטואציה.
ממשיכה עם ההשוואות, כי אנחנו כל כך אוהבים אותן. יצחק אספה, כדורגלן ישראלי שדרס למוות את ארי נשר ז"ל (בנו של הבמאי אבי נשר), נידון ל4 וחצי שנות מאסר על הפקרתו בשטח. בגדול, זה רק שליש מהעונש שקבע המחוקק בעבירות של הפקרה ולכן העונש מידתי, בעיניי. עם זאת, לא יכולה להתעלם שעברייני תנועה נוספים מזוכים מעונשים כבדים, אחרי שביצעו עבירות חמורות ביותר.
מקרה שהגיע לידיי הוא של פסק דין מפתיע מ2014 של בית המשפט המחוזי בלוד, אשר זיכה "מחמת הספק" את יניב פיירובוסקין שהואשם כי דרס עם טרקטורון את בלטה רדאיט וביטאו נגיסט, שתי אצניות מצטיינות, בשדות קיבוץ גבעת ברנר ונמלט מהמקום. איזה מצחיק זה "מחמת הספק" אחרי שבכתב האישום נטען שפיירובוסקין הודה ושיחזר את המעשים המיוחסים לו.
אין לי אפילו מילים לומר כמה הזיכוי שלו מקומם אותי. נכון, מקרה אחד לא דומה לשני, אנחנו צריכים תמיד להסתכל על כל מקרה לגופו כשאנחנו בוחנים אותו- תקשורתית או תודעתית- אבל שתי נשים ממוצא אתיופי נהרגו בכביש ואין אשם שיישא בעונש ולאף אחד לא איכפת.
הדפוס הזה חוזר על עצמו גם במקרי רצח. בתחילת שנות ה2000 הומתק דינו של רוצח שרצח את אשתו בדם קר, כיוון שנקבע, לאחר ערעור, כי היא והמאהב שלה התגרו בו. היה "קינטור" לטענת בית המשפט. כך יצא שבמקום שני מאסרי עולם, האיש ריצה עונש של 15 שנים בלבד. נשים שרצחו את בעליהן, אחרי התעללות של שנים (שכמעט גרמו למותן), לא קיבלו זיכוי כזה. יונתן היילו שרצח את האיש שאנס אותו לא קיבל המתקת עונש כזו. למה? כי הן לא במגדר הנכון או שהוא לא בצבע הנכון.
אני מתעבת השוואות, אבל לפעמים אין ברירה. נכון שהתקשורת מראה חצאי אמיתות ומסננת, לעיתים רבות, פרטים חשובים להבנת הסיפור ומניעיו, אבל אי אפשר שלא להתרגש ולהתלהם כשמתבצעות עוולות חוקתיות ומתייחסים שונה לאנשים שונים, ממוצאים או עמדות או מגדרים או אפילו סטטוס שונה. אחר כך אל תהיו מופתעים כשיוצאים להילחם ברחובות. כשנאבקים במערכות המשפט ואכיפת החוק. שיש חוסר אמון משווע במערכת החוק בכלל וגם במי שמחוקק את החוק בפרט. אמון מרוויחים במעשים.
