מזה 30 שנים אני חווה אובדן. אובדן הנפש. אובדן התמימות. אובדן בנפש. אובדן כלכלי. אובדן שליטה. אובדן תעסוקתי. אובדן של אהבה. פעם אחר פעם היקום/בורא עולם/הקארמה (מחקו את מיותר) מזכיר לי שנותר לי עוד הרבה מה לאבד. שכל פעם שאיבדתי משהו, משהו גדול יותר יכול היה להיאבד ולא נאבד. הוא מבקש ממני לומר תודה.
הבכי, החרדות, אובדן הנשימה- כולם חלק מתהליך האבלות שנמשך כבר 30 שנים. ובכל פעם אני אומרת לעצמי: את חזקה יותר.
אני משערת שאת הטור הזה אני כותבת כמכתב לבתי. זו שעדיין לא קיימת, כי אותה אני עוד לא יכולה לאבד. בתי היקרה, שדמעותיה היקרות ישברו את לבי, כמו ששלי שוברות את לבה של אמי. בתי היקרה שתשתגע מבכי אם הבובה האהובה שלה תאבד. שתבכה אם לא תוכל לצאת לטיול השנתי. שתשב בוכה במיטתה, בוהה בחלל, ונזכרת בבחור ששבר לה את הלב.
הו, אז אוכל לספר לה על הבחור ששבר לי את הלב. פעמיים. ונתתי לו לעשות את זה. הבחור שהותיר אותי, פעם אחר פעם, חסרת כל ומלאה בהכל. הבחור שהחזיר אותי לפרופורציות ונתן לי להבין שבסוף, רק על עצמי אני יכולה לסמוך. ועל המשפחה שלי. ועל החברים שהם כמו משפחה.
בתהליך האבלות מגיע הרגע שצריך לשחרר. להבין שהאדם הזה מת בחייך וחלק חדש מתחיל. טוב יותר או מורכב ומאתגר יותר, אבל חדש. יש לך הזדמנות למנף את זה לטובתך או לשקוע בזה ולתת לזה לנהל לך את החיים. לי אין את הפריבילגיה הזו. אני כבר ממזמן לא בת 20 שגרה בבית של ההורים או שכירה שיכולה לקחת כמה ימי מחלה. אני עצמאית בכל מובן המילה.
העצמאות הזו היא מפחידה ומאיימת, אבל היא גם משחררת מאוד. היא זו שלוקחת אותך הכי רחוק שיש כשזה מתאים לך ונוח לך. היא זו שגורמת לך לעשות דברים בדרך שלך. היא גם זו שמונעת ממך זוגיות שוויונית אמיתית, כי כמה שלא תתני לו מקום, בסוף- הוא ירגיש קטן ולא מוערך. ולך לא מגיע לבטל את עצמך בשביל אף אחד.
לא חשבתי שבגיל 37 יהיה עוד לב לשבור. חשבתי שאני חזקה מזה. שאם משהו נוסף יילך ממני אני אתגבר בקלות. ובכן, ההתגברות היא תהליך יותר מורכב מזה. היא לא עוד פירוק חבילה, חלוקת רכוש וביטול חוזים. היא לא חסימה ברשתות החברתיות. זה רק החלק הטכני. בפועל, זו ההחלטה לומר "ביי". זו ההחלטה לקום בבוקר ולהתנהל כרגיל.
להכין את אותו סלט שנהגתם להכין יחד. להמשיך להתאמן – כי עבדת כל כך קשה בכדי לרדת במשקל. ללכת לחברים. לצאת לבלות. להמשיך לבד את הסדרה שצפיתם בה יחדיו. לעשות כביסה וכלים ולהשקיע בעצמך כשאת יוצאת מהבית. אה, את חייבת לצאת מהבית. תמיד.
זה להסתכל על חפצים משותפים כעל כלי שרת ולא כזיכרונות. זה למסמס כל זיכרון שקשור בחפצים הללו, ולהסתכל על איך הוא משרת אותך, ואם הוא לא משרת אותך- לזרוק לפח. זה להרים טלפון לכל אדם שזמין כרגע לשמוע אותך, גם אם דיברתם לפני חצי שעה, ולשתף שקשה לך. כי הוא, חסר סבלנות, כבר יצעק עליך להמשיך כי אין ברירה. והוא צודק.
החיים ממשיכים, בת שלי. את קמה בבוקר והציפורים ממשיכות לצייץ, האוטובוסים נוסעים, אנשים קמים והולכים לעבודה והמשמעות לחייך נמשכת. יש לך עוד תפקיד בעולם הזה ואת לא יכולה להפסיק, עד שתשלימי את ייעודך. בדרך עוד יקרו לך דברים מדהימים. ואת עוד צפויה להישבר ולבכות, אבל תסמכי על עצמך שאת מסוגלת להתגבר על הכל. לב שבור הוא לב שלם.
