"הרגתי את הבוס השני," אמר אחי לשותף שלו. "ואתה לא מבין איזה באסה, אחרי שהרגתי אותו, תקפה אותי מפלצת, נפלתי וקמתי". נרגעתי. לא הייתי רוצה לחשוב שאחי שותף לפשע הריגה כזה או אחר. מצד שני, האם זה באמת מרגיע שאחיך מנהל שיחה כזו עם השותף שלו? מביטה בו בעיניים מלאות סימני שאלה, אחי מנסה להסביר לי את משחק הווידיאו הייחודי, כאילו מסביר לי את החיים עצמם: "את לומדת להבין שכל פעם שקורה משהו טוב – נגיד קיבלת שיקוי חיים או כלי לחימה חדש- אז כנראה שעומד להתרחש משהו רע".
ואני חשבתי איזה מגניב זה אם זה היה מתקיים במציאות. היינו מקבלים התרעות קטנות (וטובות) לפני שמשהו רע קורה. כך למשל היית יודע שאם הפלאפל ממול עשה מבצע של מנה ב-5 שקלים, היית מבין שתסגור את הלילה במיון. או למשל, אם היית יודע שתקבל עלייה במשכורת אזי כנראה שאתה הולך לטחון שעות במשרד. או אם רוכלי העיר העתיקה היו מכריזים על מבצע חיסול, היית יודע שבעיר העתיקה יהיה מבצע חיסול…
ההתנהלות הווירטואלית הזו לא משתייכת רק למשחקי מחשב ווידיאו. בכל פעם שאנחנו עושים לייק למשהו- כאילו אמרנו עולם ומלואו. ויתרה מכך- חברנו היהודי צוקרברג פיתח אימוג'ים חדשים כדי שנביע מגוון רחב יותר של רגשות. היום אפשר להביע כעס, עצב, צחוק ותדהמה בנוסף ללייק חסר החן (אני תוהה האם יגיע יום שבו ילדינו או נכדינו יחשבו כי צוקרברג המציא את הרגשות. רחמנא לצלן).
ואם זה לא מספיק- פייסבוק מזכיר לנו לזכור. בצעד נורא ואיום מחזיר אותנו פייסבוק אחת ליום לאירועים שקרו היום, לפני שנה. זה יכול להיות אירועים משמחים, אבל זה בדרך כלל מזכיר מירמור, עצבים שפרקנו לסטטוס הקר והמנוכר, שירים עצובים ומלנכוליים שפירסמנו בעמוד שלנו או- כפי שקרה לי השבוע- טיול מרתק בגן החיות עם האקס שלי. מופלא!
אם אתה לא שם אתה לא קיים. אבא שלי נרשם לוואטס אפ, לראשונה, רק שלשום. עד אז הייתה לנו, למשפחה הגרעינית, קבוצת וואטס אפ בלעדיו. הוא היה מעודכן. הוא ידע הכל. הוא ראה את התמונות ששלחנו, הוא קיבל עידכון על ציון במבחן, העלאה בשכר, קבלה לעבודה חדשה או פרויקט חדש שאנחנו עובדים עליו. בטלפון. אבל כולנו ראינו את דריסת הרגל האמיתית שלו בעולם שלנו ביום שבו הוא שלח לנו את ה"היי" הראשון בוואטס אפ. חכו, הוא גם יגיע לאימוג'ים.
גם עולם הדייטים קיים בפייסבוק. אחת ליום עולה פוסט "מחפש/ת את האחד". ואז כולם שדכנים. כולם יודעים אם את טבעונית או אוכלת בשר; כולם יודעים מה ומי מצחיק אותך; כולם יודעים איזו מוסיקה את אוהבת; באילו מסעדות את מבלה; אילו סדרות בטלוויזיה את אוהבת לראות או באילו סגנונות סרטים את נוהגת לצפות. הם יודעים אם את טיפוס של בית או מועדון; הם יודעים אם את אוהבת (או יודעת) לשיר. הם יודעים הכל. ובמילים של בת 16: אז"ש. בתרגום של בת 30: אז זהו שלא.
אתם לא יודעים עליי הכל. גם אם אני אכתוב את הטור הזה עוד 20 שנה יהיו דברים שלא תוכלו לדעת עליי: מה גוון הקול שלי; איך אני אוהבת את הקפה בבוקר; מה המשקל האמיתי; איך נראה המבט הכועס או האוהב בעיניים שלי ואם יש לי 10 אצבעות שלמות. לפחות עד שלא ניפגש.
ואני עוד לא בנויה לעולם וירטואלי. אני צריכה לצאת ולהרגיש את העולם. להסתובב בין אנשים בשר ודם: בין חיות המטילות צרכיהן על העץ הקרוב; בין זוגות אוהבים בספסלי הגנים; בין שיכורים בבר למסטולים בגן העצמאות. אני רוצה להסתכל לכם בעיניים ולדעת אם אני מרגישה פחד, כעס, כאב, עצב, צחוק, תדהמה או- סתם. לייק.
