כל שנה, בתקופה הזו, אני תוהה בפני עצמי: האם אנחנו דואגים לשמר את המורשת של יצחק רבין ז"ל רק בגלל נסיבות מותו הטראגיות. כשחושבים על זה, זה לא כל כך פייר שהאיש שהיה לצידו לאורך כל הדרך, שמעון פרס ז"ל, גם לא זוכה ליום לכבודו. בעצם, גם לא בגין, גולדה מאיר, משה שרת ואפילו דוד בן גוריון האגדי לא מקבלים יום להנציח את מורשתם. הם ועוד ראשי ממשלות בישראל.
וזה לא שרבין לא היה איש חיל ומלא בעשייה. הוא היה רמטכ"ל מעולה, היה שם בשחרור הכותל, היה שם במבצע אנטבה, הקים את ההתיישבויות ביהודה ושומרון וחתם הסכם שלום עם ירדן. אבל הוא גם האיש שאחראי לרצח מאות ואלפי ישראלים בשל הסכמי אוסלו. זה לא מזכה אותו במוות מחריד, אבל בהחלט לא אמור לזכות אותו בהלל ושבח אחת לשנה, בטח לא על פני מנהיגים אחרים שהיו למדינה.
ונכון, רצח ראש ממשלה זה אירוע יוצא דופן, אבל בדיוק כמו ששלוש האמהות של גלעד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח ז"ל ייסדו את "יום האחדות" לכבודם ולזכרם, זה צריך להיקרא "יום הסובלנות", או משהו חברתי יותר. במקום זה, ציון היום הזה מהווה סאגה פוליטית כואבת שמלבה יותר את ההסתה והשנאה והפערים בינינו, עד כדי חשש מהרצח הפוליטי הבא בישראל.
וסילחו לי שאיני מצטרפת לפסטיבל ה"איפה היית כש" שמתרוצץ ברשת, כי זה מרגיש כמו חקירה שבאה לבדוק עד כמה אתה היית מעורב בהסתה הזו ולסמן אותך. האם היית מפגין? האם היית תומך נלהב? האם "ישבת על הגדר" בבית וצפית בסרט? או האם היית ילד בכלל?
יש אשם אחד במותו של ראש הממשלה והוא אותו רוצח מתועב שירה שלושה כדורים בגופו. ההאשמה ההדדית הזו בין ימין ושמאל, גם בהסתה הקיימת כיום ברחובות, חייבת להיפסק. אם אכן היה נקרא היום לזכרו של רבין "יום הסובלנות" במקום "יום הזיכרון ליצחק רבין", אולי הגישה כלפי היום הזה לא הייתה מעוררת כל כך הרבה אמוציות בחברה.
האויב יושב בכלא. הוא לא מפגין מולך כעת. הוא לא תולה שלטים צבעוניים בכתב יד. הוא לא מניף דגלים בצבעים שונים. הוא לא כותב הטור בעיתון. הוא לא החרדי ממאה שערים או בני ברק. הוא לא הדתי מאריאל. הוא לא הפמיניסטית ב"צעדת השרמוטות". הוא גם לא הבוס שנכפה עליך כי הוא מקושר ממך.
בסוף, אנחנו יכולים לכעוס אחד על השני, אבל אסור לנו לבטא את הכעס בצורה קיצונית ופוגענית. אסור לנו להתייחס אחד אל השני כאויבים. ברגע האמת, כשאתה נתקע בדרך, אז אתה יכול לקרוא לארגון "ידידים" שלא יבדוק למי הצבעת בקלפי. כנ"ל אם חס ושלום תיפצע, ב"איחוד והצלה" או ב"מד"א" לא בודקים אם יש לך כיפה על הראש או נחנקת משרימפס. הם פשוט עוזרים.
רבין היה איש של שלום ובכל זאת הוא נתפס בתודעה במונחים של אלימות וזעם. ככה לא משמרים זכר, ככה משמרים פערים בחברה. יש לנו הזדמנות, 25 שנים אחרי (שזה כבר דור שלם) להנחיל ערכים אחרים ולנסות להשכין שלום בינינו. דווקא עכשיו, כשהקורונה באוויר, נטולת דעות קדומות ופוגעת במי שהיא רואה לנכון, אנחנו צריכים להיזכר בערבות הדדית ובמה שבאמת חשוב להתמקד בו: באהבה.
