בשבוע שעבר נכחתי בסמינר "תעביר את זה הלאה" של תנועה חדשה: "הרבעון הרביעי". התנועה באה לבחון מה נוכל לעשות על מנת להתמודד עם האתגרים במדינת ישראל ברבעון הרביעי שלה- כלומר, החל מיום העצמאות הקרוב.
על פי הנתונים שהוצגו בסמינר, ישראל הולכת להיות אחת המדינות הצפופות ביותר בעולם, מה שאומר שאנחנו חייבים להיערך לשינויים דמוגרפיים, תחבורתיים, כלכליים וחברתיים. הרעיון מאחורי התנועה הינו למצוא מודל שיאפשר את השינויים האלה ובכלל זה- למצוא דרך לחיות במדינת ישראל ביחד סביב עקרונות משותפים.
הנחת המוצא הייתה שכבר היום הלהבות עולות ואנשים מייחסים חשיבות רבה ל"פוליטיקה של זהויות". כלומר, האדם שלפניי נמדד על פי אמונתו או השקפתו הפוליטית, המוצא שלו או המעמד שלו. חברי התנועה מבקשים להפוך את המינוח ל"פוליטיקה של הכנסת אורחים", כלומר, כולם רשאים לשבת סביב השולחן.
בבסיס זה רעיון מאוד יפה- אתה לא מדיר שום רעיון ושום אדם בשולחן קבלת ההחלטות. אבל, כפי שנכחנו לראות ב-5 מערכות בחירות בתקופת זמן של 3 שנים, כששמים את כולם סביב השולחן נוצרות בעיות. גנץ ונתניהו ניסו את זה לראשונה וזה לא צלח. לאחר מכן, לפיד ובנט עם מנסור עבאס. לא צלח. איך אומר שאולי? "העם הזה לא נדבק".
כשהקמתי את פורום "מקדמות שוויון מגדרי" בחרתי לשים מגדר מעל פוליטיקה. אם הולכות למטרה משותפת, אז נעבוד עם כל ממשלה שתהיה בשלטון. כך נהגתי בשנה האחרונה, למרות שלא הצבעתי לממשלה שהוקמה, ואפילו די כעסתי על קיומה. אבל כדי לקדם שוויון מגדרי לא צריך להצביע לפיד או ליברמן או בנט. צריך להצביע ברגליים, להגיע לכנסת ולבחון מי השותפים שלנו.
בפורום נמצאות כולן – מכל הגילאים, מכל העדות, מכל המגזרים, מכל האמונות ומכל ההשקפות הפוליטיות. אין מישהי כמוני שמכירה את המינוח "הכנסת אורחים" טוב ממני. אבל כדי שזה יעבוד, הייתי צריכה לקבוע חוקים לקבוצה: שעות פעילות מסודרות; איסור על שיח מפלגתי; איסור על קידום אישי. אני קפדנית על הכללים האלה, ולא מעט נשים יצאו מהקבוצה בגללם, אבל הרוב מחמיאות לי על ניהול פורום מקצועי.
כשהגיע הרגע בסמינר לקבוע את הכללים הבסיסיים הללו עבור מדינת ישראל, פתאום אנשים זזו בכיסאות באי נוחות. כל מי שהגיע איכפת לו מהמדינה. זה הדבר הראשון והגדול המשותף בינינו. אבל כשד"ר יואב הלר, אחד ממייסדי התנועה, כתב במצגת איך הוא מגדיר את המדינה ושהוא שם את בעיית האי-אמון של הציבור במוסדות המדינה כבעיה המרכזית בה- התחילו התפלמסויות עם ההגדרות.
וזו האמת, חברים. אתם יכולים לשים לאנשים כללים, לוחות זמנים, חוקים ועוד, אבל אתם לא יכולים להגדיר אותם. לא יכולים להכניס אותם בתבנית. לכל אחד יש את הבעיות והאתגרים שלו עם המדינה, וכבר בשלב הזה אנחנו שונים.
כמובן שככל שהעמקנו את הדיונים, נשאלה שאלה שחזרה על עצמה: איפה הערבים? המודל ש"הרבעון הרביעי" מציעה, ממקם אותם בשולחן קבלת ההחלטות, תוך קביעה שמדובר במדינה יהודית דמוקרטית. כלומר, אתם מיעוט ותישארו מיעוט. אבל "הרבעון הרביעי" התעלמה מהשינויים הדמוגרפיים ומהמערכת הפוליטית שעלולה, ביום מן הימים, להוביל לשלטון ערבי במדינת ישראל. האם גם לזה יש פתרון?
אני בעד הידברות. אני בעד ניסיונות להגיע לפתרונות. אני בעד הצפת האתגרים. אבל אני הכי בעד שמי שיערכו את הדיונים האלה יהיו הפוליטיקאים בכנסת. החברה האזרחית באה לתקן דברים שהפוליטיקאים של שני העשורים האחרונים לא חשבו לתקן. ראשי הממשלה בישראל לא פועלים לפי תכנית פעולה, אלא הם סותמים חורים. עוטפים את הבעיות בפתרונות קוסמטיים ולא מדברים חזון, כפי שבן גוריון, בגין ופרס עשו פה לפניהם.
תנועות כמו "הרבעון הרביעי", "אני שולמן" "החזון הלאומי", "50-50" ועוד, שמות את הנתונים והמטרות לפנינו ואומרות: לזה אנחנו צריכים לשאוף. אין פתרון אחד, כמו שאין אתגר או בעיה אחת לפתור. יש שותפות גורל. ברגע שנבין שהמדינה אחראית עלינו, אבל גם אנחנו עליה, יהיה יותר קל לחיות פה. גם אם בשלב הזה זה נשאר רק ברמה הרעיונות, הגיע הזמן להביא את זה לקדמת הבמה ולהוביל נציגים עם חזון לכנסת.
