השבוע נכחתי בהפגנת התמיכה בקים אריאל ארד. השם הזה, כמו רבים אחרים, לצערי, מצלצל מוכר. מוכר מדיי. עוד בחורה צעירה שנפגעה על ידי האיש שהייתה צריכה הכי לסמוך עליו- המטפל שלה. ארד, הגיעה, בעקבות תקיפה שעברה, לפסיכולוג הירושלמי, יובל כרמי. הוא ניצל את הקירבה ביניהם, דבר שהוביל ליחסי מרות בין מטפל למטופל. בבית המשפט הודה כרמי, במסגרת הסדר טיעון שהוצע לו על ידי הפרקליטות, במעשים מגונים בין מטפל למטופלת, ולא רק בקים, אלא גם בבחורה נוספת.
ביום רביעי התקיים דיון טיעונים לעונש בבית משפט השלום. מחוץ לבית המשפט חברו ארגונים שונים, פעילים ופעילות, נשים וגברים, להפגנת תמיכה שבה דרשו המפגינים ענישה מקסימלית לכרמי. גם מיזם "הבושה עוברת צד" הציב שלט ענק בכיכר אתרים בתל אביב ודרש את אותו הדבר. תוך כדי שהופץ דבר ההפגנה ברשתות, פירסמה כתבת כאן 11, ורד פלמן, כי הפרקליטות תבקש רק 3 שנים ועשרה חודשים בכלא ליובל כרמי, על העבירה בקים, ועוד שנה על אותה עבירה בבחורה נוספת. תסכול של ממש.
בסיום הדיון, כשבחוץ ההפגנה סוערת וגואשת, השופטת ג'ויה סקפה-שפירא הוסיפה 5 מועדי דיונים לטיעונים לעונשו של כרמי, לצורך שמיעת 40 עדים מטעמו. "החלטה חריגה" כפי שכינתה זאת פלמן. כיוון שהדיון מתקיים בדלתיים סגורות, לא ברור מה הוביל שופטת, אישה, לקבל החלטה כזו חריגה ומקוממת. האם ראוי שאדם שהורשע בעבירות מין, יביא 40 עדים שיעידו לטובתו? איפה היו אותם עדים במהלך המשפט? ומה זה רלבנטי אם 40 עדים יעידו שמדובר באדם ישר וטוב לב, אם הוא פגע מינית בשתי בחורות (ומי יודע בעוד כמה שלא התלוננו)?
ההחלטה הזו גורמת לי לחשוב אם יש ערך למחאות ציבוריות? עד כמה באמת מערכת המשפט מקשיבה לרחשי הציבור, ויותר מכך- עד כמה היא שקופה לו. אני מבינה מדוע חלקים מסוימים במשפטים מסוג של עבירות מין הם בדלתיים סגורות, אבל משהורשע, הדיונים צריכים להיות שקופים וגם הציבור צריך להבין מהם אותן תואנות לקבלת החלטה "חריגה" כמו הוספת 5 דיונים לעדויות מטעמו של עבריין מין. או לשחרר עבריין מין או אדם אלים מהכלא מוקדם?
לפעמים אני מרגישה שאנחנו זועקות וזועקות ואף אחד לא שומע. אני יודעת שזו דרך ארוכה. בחמישי הועברו בזו אחר זו חקיקות למען נשים ואפילו הגיעו להסכמה על חוק אזיקונים אלקטרוניים לגברים בצו הרחקה. הופעל כאן לחץ ציבורי מאוד חזק מכל הארגונים, הפעילות, בעלות תפקיד ועוד. בדקה האחרונה זה הצליח- אני בטוחה שהיה שם שיקול פוליטי או איזה "תן וקח" נסתר.
אולי אני צינית מדיי לחשוב שהעולם לא קשוב לרחשי הציבור. בטח לא לציבור שמהווה 51% (כמעט 52%) מתוכו. יש לי כל הזמן תחושה שאנחנו מתקדמות צעד אחד והולכות אחורה שלושה. שלפעמים המאבק שלנו הולך צעד אחד קדימה, אז המערכת כולה כבר נאטמת – כמו סיפורי הנידה או בגד הים של עדן בן זקן. האם שניהם באמת מייצגים את המאבק האמיתי?
יש שיגידו שהכל קשור בהכל, ואני לא חושבת ככה. אני חושבת שכל מקרה לגופו, ואני מתקשה לקבל שבסיפור של קים ארד יהיה סוף טוב, אבל רק למורשע. שבסוף הוא יישב פחות משנתיים על עבירות שהעונש המקסימלי שלהן פי 3 מזה. שהוא יחזור מהר לשגרה, בעוד שהשגרה של הנפגעות שלו לא תשוב לעולם להיות אותו הדבר.
