ביום שישי התגלגלה לידי תמונה של המוחים שהתחפשו לדמויות עם גלימה מ"סיפורה של שפחה". בעיניי, וזה כבר כמה ימים, זה בדיוק מה שהופך את המחאה למטורללת ולא לגיטימית, אבל ככה זה, כשיום העגונה, פורים ויום הנשים הבינלאומי מתחברים, בערך, לאותם ימים. הפחדה מיותרת, בעיניי, אבל הדמויות היו משעשעות אז העליתי את התמונה כפוסט בפייסבוק וכתבתי: "יבורך הפרי" עם שלושה אימוג'ים צוחקים.
באותו יום חגגנו באירוע משפחתי, אז לא ממש הייתי מרוכזת כשהעליתי את הפוסט. לפי הטוקבקים שנכתבו אחר כך, הבנתי שאולי שגיתי. בתמונה נכחה דמות מ"סיפורה של שפחה", רק על כסא גלגלים. אקטיביסטית שביקשה מאביה ללוות אותה למחאה, אף הוא מחופש לאותה דמות. בעיני הטוקבקיסטיות, זה היה נראה שאני צוחקת על האישה. כמובן שאני לא, אבל הורדתי את התמונה.
15 שנים אני מסתובבת בעולמות של אנשים עם מוגבלות: התנדבתי ב"בית הגלגלים", עבדתי במשרד הרווחה וכיום אני גם אשת יחסי הציבור של "אקים ירושלים" ושל אשת עסקים נמוכת קומה. כבר ממזמן כשעובר מולי אדם עם כסא, או מדבר מעט שונה, אני לא מתרגשת וזה לא מזיז לי. מולי עומד אדם. נקודה.
נחזור לתמונה. אחת הטוקבקיסטיות ואני התכתבנו בפרטי. "מאות תמונות יצאו מהמחאה, למה דווקא את זו בחרת?". אז זהו, שלא קיבלתי "מאות" תמונות. לקחתי אותה מפוסט אחר והעליתי כבדיחה על המחאה המטורללת, שכמה ימים קודם לכן גם הבעתי את עמדתי עליה. האישה עם כסא הגלגלים לא עמדה לנגד עיני כדמות שונה. הורדתי את הפוסט כי באמת לא רציתי שיצטייר שאני צוחקת על מוגבלותה, אבל בעיניי, גם המוחה הזו מצטרפת, כמו חברותיה, למחאה מטורללת.
זה די אירוני שיש רגישות מיוחדת לאנשים עם מוגבלות, כשזה תופס בצד הפוליטי שלך, אבל לשבת מחוץ לבית של חברת כנסת, אם לילדה עם נכות של 180%, שמתחננת למוחים שלא להפריע לילדה, זה בסדר. למה? כי טלי גוטליב היא "לא אנושית" ולכן, מתוקף כך, גם בתה לא ראויה לכבוד ולזכויות.
עשרות ריבים פוליטיים היו לי עם חברתי, הדר, כשהיא בכסא גלגלים. היא "יש עתיד" ואני "הליכוד". היא נגד הדת ואני אוהבת את הדת. הנכות שלה לא הפריעה לי לרגע לומר לה מה אני חושבת על ההצבעה שלה. ואחר כך, יצאנו לאכול משהו ביחד.
אנחנו חיים בעולם מאוד מוזר: מחד, אנחנו יוצרים בידול בין קבוצות, כדי שיקבלו הכרה, מצד שני, הבידול הזה הוא האמא של הגזענות וההדרה- למה בכלל לבדל אנשים מחברה שהיא קולקטיב? אתם שיוצאים נגד סימונים, אתם אלה שמסמנים כל הזמן את השונה ואת האחר.
חנוך דאום עשה את זה הכי טוב בתכנית "טאבו". הוא יצר תכנית שמוחקת את הפוליטיקלי קורקט על אנשים מקבוצות מסוימות. כן, גם אנשים עם מוגבלות היו שם. בעולם של הטוקבקיסטיות, הן כנראה היו יוצאות מהמופע ועושות לו "שאולי". אבל חוש הומור זה מה שמחזיק אותנו. חוש הומור זה מה שהופך אותנו לאנושיים. חוש הומור זה מה שגורם לנו לשרוד ולהעביר את החיים האלה בסבבה. זו התחושה שיש עוד אנשים שעוברים איתנו את הדבר הזה. ששותפים לחוויות שלנו וצוחקים על זה איתנו.
יש הבדל מאוד גדול בין להתעלל בחסר ישע, לצחוק עליו ולהפוך אותו למוקד הבדיחה, לבין לנרמל אותו, להפוך אותו ללגיטימי בין אחרים, לשייך אותו כחלק מקולקטיב ואם צריך גם להתווכח איתו. זה הדבר היחיד שגורם להם להרגיש שייכים. נשמעים. זו הסיבה שאותה בחורה רצתה ללכת למחאה, וזו הסיבה שאני לא ראיתי אותה כנוף שונה בקולקטיב של המחאה.
אז למה, בכל זאת, מחקתי את התמונה? כי מהרגע שלא כולנו חושבים אותו דבר על היחס לאחר ולשונה, אני לא רוצה לפגוע ברגשות של שום אדם, גם אם לאישה עצמה זה לא היה מזיז. חלק מלהיות אדם רגיש, זה גם להבין שאתה חי בתוך סביבה מסוימת ולנסות להיות הכי טוב שאפשר להיות בסיטואציה, שגם ככה, כיום, היא בלתי אפשרית. מישהו צריך להיות המבוגר האחראי.
