יום שישי בערב. יושבת מול הטלוויזיה בחודש הדיכאון לרווקים: חודש האהבה והרומנטיקה ב"יס". על האש: מרתון שני סרטי "סקס והעיר הגדולה". מצב רגשי: רמה גבוהה. על השידה: טישו ובקבוק מים. כל עוד בלבב: קנאה. מודל הערצה: קארי בראדשו. יותר קרובה ל: סמנתה. לא מוכנה להיות: מירדנה. אין סיכוי שאהיה: שארלוט. שורה תחתונה: לא מחזיקה מעמד לסרט ההמשך.
אחרי שניגבתי את הדמעות (איך ביג נטש אותה לפני החופה? לא מאמינה שסטיב בגד במירנדה? מה, שארלוט בהריון?) הגעתי להארה, ספק קלישאתית ספק רצינית, לגבי נשים בכלל והנשים בחיי בפרט. בפרט בחיי הפוליטיים-מקצועיים.
בכולנו חבויה קצת מכל דמות בסדרה האגדתית "סקס והעיר". בי, למשל, יש לא מעט מסמנתה היח"צנית הבולדוזרית, למרות ששנים חלמתי להיות קארי בראדשו הכותבת בחסד (גם הטור הזה התחיל מהרגע בו דמיינתי את הלפ טופ והגשם בחלון. מודה). הבנתי כי בעולם שלי אין לי זמן לחכות למשהו שיגיע ואני צריכה כל הזמן להיות בתנועה כדי להשיג מה שאני רוצה.
אבל הדיון האמיתי היום בשטח לא מתנהל בין סמנתה המשוחררת לקארי המוכשרת אלא דווקא בהתחבטות בשאלה: האם את אשת-קריירה כמירנדה או אשת-חיל-מי-ימצא כשארלוט? החיבור בין קריירה למשפחה הפך עם השנים לשאלת השאלות לפני כל החלטה ובחירה של אישה בחייה.
קארי וסמנתה וויתרו מראש על שאלת האימהות, אבל מירנדה ושארלוט נאלצו, מבחירה או לא מבחירה, להתמודד עם בכי, קקי, בקבוקים ועריסות לצד חליפות מהודרות, שיער מפונפן והתקדמות בקריירה. הראייה המפוקחת של מירנדה לאימהות היא שמדובר בעול, ועד כמה שהיא מאוהבת בילד המושלם שלה, ואולי גם בסטיב האבא, היא הייתה מעדיפה להיות שותפה בכירה במשרד עורכי דין מפואר מאשר שהעולל ימצוץ לה את הפיטמה ואת החיים.
אצל שארלוט זו דרך חיים- וזו גם גישה מאד רווחת אצל אימהות. שארלוט ב-2017 הייתה פותחת בלוג בנושא אימהות, נכנסת ל"מאמאזון" ו"אמהות מבשלות יחד" ומעניקה טיפים לנשים אחרות על "נס החיים" נקי האשמה והמצפון שלה. היא גם בטח הייתה מנהלת של כל קבוצות "א-3, ועד הורים". לשארלוט יש תמיד מגבון לח בתיק ומשחה "טבעית" לחניכיים של הילד.
ולמרות שכולן כל הזמן נעות על ציר ה"או-או", השאלה האמיתית בהתחבטות בין שתי הדמויות הקסומות האלה שיצרה הסופרת (ואז התסריטאים היא: איך? איך עושים גם וגם. איך מצליחים גם לאהוב את חווית האימהות מבלי להרגיש שזה עוצר אותך מלהתקדם? האם גם כשאת שרה בישראל או מגישת חדשות במהדורה המרכזית מעניין אותך היום הראשון של בתך בכיתה א' או בנך, הנער המתבגר המחוצ'קן שחברה שלו עזבה אותו עם הילד המקובל של השכבה?
עד כמה תוכלי להיות מפיקת אירועים ענקית או יועצת בכירה למספר חברות היי-טק, מבלי להיות כל הזמן עם היד על הדופק ולהיות זמינה ברגעי משבר? מה חשוב יותר באותו רגע- התאומים בני ה5 שבוכים בתורות או סמנכ"ל השיווק בחברה שלא מרוצה מהנתונים?
ובכן, כמי שמתמודדת עם השאלות האלה כל יום בשנה האחרונה מול נשים חזקות, אסרטיביות ובטוחות בעצמן, ניכר שהכל אפשרי אם את באמת נחושה בדעתך. קודם כל (וזו עצה שקיבלתי מחברת כנסת לא מזמן), אל תפחדי מאף אחד, בעיקר לא מעצמך, ואל תתני שמישהו ירפה את ידך. אם את רוצה משהו- לכי השיגי אותו! דבר נוסף, תהיי ממוקדת. אמהות רבות הגיעו לתפקידים בכירים בחברה בישראל- שרות, עיתונאיות, מנכ"ליות ועוד- כי הבינו מה הן רוצות בדיוק ודאגו שיהיו ראויות למעמד ולתפקיד. ודבר אחרון- השיגי תמיכה. בלי לגיטימציה וסביבה תומכת אי אפשר להתקדם ולזכות בשתי החוויות יחד. תמצאי את אלה שיהיו הרוח בגבך ולא היריקה בפרצופך. בהצלחה.
