עם תום הבחירות הארציות, בתקווה שאלה נרגעו ל-4 השנים הקרובות, למעשה נורתה יריית הפתיחה לבחירות המוניציפאליות- בחירות דרמטיות וחשובות לא פחות, אם לא יותר, מהארציות. הבחירה בנבחרינו בעיר, היא בחירה ישירה באנשים הקרובים אלינו שאמורים לדאוג לרווחתנו: דאגה לתשתיות המתאימות, לשירותי הרווחה בעיר, לחניות ראויות ולפיתוח עירוני- כלכלי וחברתי.
מכיוון שכל הדעות כבר נשמעו על הבחירות שהתקיימו ביום שלישי האחרון, אני רוצה לדבר על משה ליאון- ראש העיר בירושלים. כשליאון נבחר, ללא כל חבר מועצה מסיעתו, אבל עם הרבה מאוד חרדים, ופחות מדיי קולות מהציבור הכללי, הועלה חשש כי הנה, העיר נמכרה לחרדים. בפועל, ליאון כיבד מאוד את הציבור הכללי, הכניס את לורה ורטון ממרצ, את פלר חסן נחום ויהודה בן יוסף מירושלים תצליח, ואת יוסי חביליו ממצילים את ירושלים והעלה תקציבים לתרבות, קידום שוויון מגדרי, חדשנות ואפילו ל"הבית הפתוח" המעניק שירותים לקהילת הלהט"ב.
העיר אומנם הפוכה ופקוקה, ובלתי אפשרי לנהוג בה, אבל ליאון, כמו ליאון, מקדם תכניות בנייה של הרכבת הקלה, ולכן, אפשר לשער, כי שווה לסבול עוד קצת בשביל תחבורה ציבורית הגונה בעיר (אני יודעת שלי יהיה נחמד להפסיק לנהוג). המבחן של ליאון לסיום העבודות הוא השנה, ואם הוא אכן יעמוד בזמנים שלו, ייתכן ויזכה ברוב קולות לראשות העיר, בלי תחרות אמיתית מול.
ואם בתחרות עסקינן, השבוע הודיע עופר ברקוביץ, יו"ר סיעת התעוררות במועצה, כי הוא פורש מהתנועה ולא יעמוד שוב בראשה. בשנים האחרונות סיפק ברקוביץ כותרות למכביר. הוא נכנס לרשימת "תקווה חדשה" לכנסת, עם תקווה שמיקומו כמספר 13 יכניס אותו לכנסת. סער קיבל 5 מנדטים והחלום הארצי נגוז עבורו. גם בתוך הסיעה לא היה קל: מריבות פנימיות על ביצוע הרוטציות שהונהגו בתחילת הקדנציה הובילו להדחה של ימית אלה יואלי מהסיעה ולמעשה, הצטרפה לקואליציה.
אחרי ניצחון ש"ס ובן גביר בבחירות הארציות, ניתן רק לשער כי הרעב להכניס מספר נציגים רב לרשויות המקומיות, כולל לשלטון, יהיה גדול. אריה דרעי וליברמן שיתפו פעולה להכנסת משה ליאון, אבל האם זה מה שיקרה גם כעת?
מה שבטוח, אם לא יעמוד מועמד רציני מול משה ליאון, הקרב האמיתי יהיה על הרכב המועצה. להתעוררות, שהביאה להישג הגדול ביותר בבחירות הללו, ונותרה באופוזיציה, יש עבודה רבה לשקם את תדמיתה ולבחור במועמדים ראויים מטעמה. פלר חסן נחום, ימית אלה יואלי ויהודה בן יוסף בוודאות ימצאו את עצמם בדרך חדשה. לא מן הנמנע שמשה ליאון ירצה לבנות איתם מפלגה חדשה לרוץ איתה, אחרי שלא הצליח בפעם שעברה להכניס נציג אחד למועצה (ועם זאת, חבריו שרצו לידו, זכו לתפקידים משמעותיים בעירייה ובמוסדותיה).
לא בטוח אם ליאון נהנה מהבחירות הארציות הבלתי פוסקות שרצו לכולנו מעל הראש, שלמעשה הסיטו את תשומת לבנו מהנעשה בעיר, או שבאמת מסתמן כי ראש העיר הוא מהטיפוסים שמבטיחים ומקיימים. התקשורת (כולל כותבת הטור) לא ממש סגדה לליאון. כשאלקין וברקוביץ מולו, ליאון היה נראה כמועמד הכי פחות ליברלי. חיפוש פשוט בגוגל מעלה שורת כתבות חיוביות סביב ראש העיר, שמעלה סברה כי התקשורת כבר מזמן מחבבת אותו.
עם רחובות נקיים, טיפול בתשתיות לתחבורה ראויה, כביש 16 שנפתח, תחרות ושינויי מכרז בתחבורה הציבורית, שיפוץ והרחבה של גינות וספריות ציבוריות, שעת חנייה חינם, שקט יחסי בביטחון וטיפול ראוי בקורונה, ניכר כי ליאון הרוויח את מקומו בהיכל התהילה של ראשי ערים פופולאריים בירושלים.
ככל הנראה שליאון גם יצליח להגדיל את תקציבה של ירושלים במסגרת תקציבי 2023-2024 (מעשה די פשוט כשהשותפים הטבעיים שלך נמצאים בקואליציה הארצית). הציבור הכללי, שבחר בברקוביץ לראשות העיר, והפסיד, יכול לנצל את השנה הקרובה לבקשות הכי פרועות שיש, כי ניכר שליאון רוצה לשמור על מעמדו כפופולארי גם בעיניו, ולכן ייעתר לכמה שיותר בקשות כאלה: קפה קהילתי חדש שפתוח בשבת? ביטול בניית המקווה בגבעת משואה? הקצאות שטחים למבני ציבור כלליים? בריכות בשכונות? הזמן הכי טוב הוא עכשיו.
