את הטור הזה אני כותבת רגעים ספורים אחרי שגיליתי על מותו, בטרם עת, של איש חיי הלילה, ינקי בכר ז"ל, אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן. בכר היה ממובילי סצנת הדראג בירושלים והיה חבר בלהקת 'אטלנטיקה' , שלימים זכתה לסדרה משלה ב"הוט".
בכר היה איש שנתן כבוד למוסיקה ולקלאסיקות שהן נכסי צאן ברזל בתרבות שלנו, והסיבה שאני מציינת דווקא את זה היא שזה מתחבר לי למטרה הראשונית של כתיבת הטור שלי: הסרת המילה "פרחה" מ"שיר הפרחה" בפסטיגל הקרוב. ההחלטה הזו כל כך קוממה אותי עד לפני 24 שעות, כשהבשורות על מותו של בכר מיתנו את הזעם והחליפו אותו בצער אמיתי על אובדן. אובדן של אנשים שהעריכו עוד משהו במדינה הקטנה שלנו.
איני מבינה כיצד יוצר כמו צביקה פיק, שהיה פדנט כל חייו למוסיקה שלו- למילים וללחנים שכתב- מוותר בכזו קלות על מילה שאין בה שום פגיעה ובכלל זה- מלמדת את כולנו שיעור עמוק יותר, פמיניסטי יותר ומהותי יותר בתרבות הישראלית. אסי דיין ז"ל כבר היה מקים קול תרועה.
חברתי, יערה זרד, אשת תקשורת מדהימה, ניסחה זאת בצורה הטובה ביותר שהייתי חייבת להביא ממילותיה, בפוסט שכתבה, כאן (בעיקר כי מה שלי היה להגיד היה בוטה, הכיל בעיקר הטיות של המילה "טמטום" ודרש צנזורה משלו): "משמעות המילה פרחה בערבית היא פרגית או אפרוחית. פשוט. (פרח'ה משמעותה שמחה אבל ההגייה שלה קצת שונה). כמעט בכל משפחה שעלתה ממרוקו ומעיראק (בעיקר) יש סבתא או דודה עם השם המיוחד הזה. לחלק מהנשים שינו את השם כשעלו ארצה בניסיון ליצור "ישראליות" אחידה וחלקן שמרו על שמן מילדות. עם כל מה שקרה כאן בשנות הקמתה של המדינה, שמלווה בהמון דעות קדומות, אטימות ובורות בנוגע למזרחים, פרחה הפכה למילת גנאי לנשים קלות דעת וגסות. עוד ניסיון להגחיך את המזרחים.
מילא, התרגלנו, אבל בבתים שלנו פרחה עדיין נשארה פרחה – שם נפוץ ומקובל…. 'שיר הפרחה' הוא שיר על נערה פשוטה עם חלומות גדולים. כל כך קל להזדהות איתו, עם המון משמעות וגם מתיקות ותמימות, כמו שבאמת היה פעם. אני כותבת על זה מכאב אמיתי, דור שלם גדל על השלאגר הזה, עם המסר המעצים שהוא טומן בחובו.
עכשיו, במקום ללמד את הדור החדש שפעם דיברו פה המון שפות, שהמדינה הזו קמה מבליל של תרבויות ולפעמים (אולי פעמים רבות) חטאו בעיוות נורא של תרבות, של שפה ושל היסטוריה, עכשיו פשוט מוחקים. שוב מוחקים. כמו הרגל ישן שקשה להיפטר ממנו. למחוק כל דבר שמזכיר את הזהות הזו, ששייכת למחצית ממדינת ישראל. פשוט לא מצליחה להבין".
פעם קראתי משל שבא להסביר חינוך ילדים: "אתה יכול לשים גדר מסביב לבריכה, אבל הילד תמיד ימצא דרך לקפוץ ולכן עדיף שתלמד אותו לשחות". יש רשימה כל כך ארוכה של תכנים שהייתי רוצה למנוע מהילדים שלי, ש"שיר הפרחה" הוא אפילו לא במאה הראשונים. הפוך, זה כנראה אחד השירים הראשונים שידעו לשיר אצלי בבית, כי זה שיר נפלא וטהור שמדבר על אישה שלא מפחדת ממה שיחשבו עליה רק כי היא אוהבת להתלבש בצורה מסויימת ופשוט להנות מהחיים.
נשים (ולהט"בק) נלחמות בדיוק על זה בשנים האחרונות. על חופש ביטוי מבלי לחשוש מהשלכות מיניות. ואז בא יוצר של תוכן רדוד לילדים (כי הפסטיגל כבר שנים לא מביא שום ערך מוסף לילדים שלנו, חוץ מלהיות מכונת כסף משומנת), מביא אומנים רדודים לקרבת הבמה ומחליט למחוק זהות שלמה של עם, על ידי מחיקת מילה אחת קטנה. זוהי טרחנות לשם פרובוקציה (או פרובוקציה טרחנית) ואסור לנו לתת יד לזה. או כמו שזרד היטיבה לכתוב: "אם אתם משמיעים לילדים שלכם את 'שיר הפרחה', תשמיעו את השיר המקורי ותסבירו להם כמה מיוחד העם הזה שמורכב מהמון תרבויות וכולם התקבצו פה למדינה אחת קטנה כדי להכיל האחד את השני. ואל תשכחו לרקוד".
