מה שיפה בירושלים הוא שגם הבית"ריסט הכי צהוב-שחור מתמלא גאווה כשהפועל ירושלים לוקחת את גביע המדינה בכדורסל. אנחנו יודעים לפרגן לאחינו. גם אם יש בינינו הבדלים עמוקים- ירושלים היא מכנה משותף מספיק עמוק בכדי ליהנות מההצלחה של האחר. אבל אל תתרגשו יתר על המידה. בפוליטיקה זה לא ככה.
בשבוע האחרון שלוש המפלגות הוותיקות בפוליטיקה הישראלית קיימו פריימריז. המילה "ניצחון" הייתה נחלתו של האחד וכאבו של האחר. "המפסידים הגדולים", כך כינתה אותם התקשורת בזה אחר זה: אבי בוסקילה ב"מרצ", שרן השכל ב"ליכוד", איתן כבל ב"עבודה". האומנם הם הפסידו או הציבור? הזמן יגיד.
לפני כמה ימים אמר לי מישהו, שעד כה הצביע מרצ כי היא "חברתית", שהוא עובר ל"זהות" בראשות פייגלין. 'מלבד הלגליזציה והצטרפותו של וילצ'רסקי למפלגה,' אמר לי , 'פייגלין מציג משנה ליברלית-חברתית שתדאג להפרדת דת ומדינה ותדאג לפרט'. כמה פשוט. אותו אדם הוסיף את אכזבתו מהרכבת הרשימה של מרצ בפריימריז שהתקיימו בחמישי. הוא הבין לאן הולכת המפלגה, וזה פחות התאים לו. במחי הצבעה אחת עבר אדם ממחנה אחד למחנה אחר. 1-0 לדמוקרטיה.
התארחתי באמצע השבוע בתכניתו של עידן קוולר ב"ערוץ הכנסת". ישב לידי יו"ר הנהלת "מרצ", יניב שגיא, שגם התמודד בפריימריז. תוך כדי דיון על מערכת הבריאות בישראל (דיון חשוב מאד), התרעם שגיא על המצב ועל נוכחותו של ראש הממשלה ה"ליכודי" באותה פוזיציה כבר עשר שנים. עניתי לו חד וחלק: "זה שהוא עשר שנים ראש ממשלה זו דמוקרטיה. תביאו 30 מנדטים תהיו מפלגת השלטון". כמה פשוט. 2-0 לדמוקרטיה.
אני מבינה. תחושת ההפסד צורבת. הרגשתי את זה פעמיים בחצי שנה האחרונה וטעמה מר. אתה עובד קשה מאד ובסוף לא מגיעה לנחלה. עזבו בצד את הכסף שמושקע בזה. את הזמן. אבל הרגש שמושקע בזה לא פחות משמעותי מהיתר. הלב שלך מתמלא מאהבת הקהל סביבך ואז נשבר לרסיסים לעיני כל.
אבל ההפסד, כפי שלמדתי על בשרי לא מעט, הוא הדבר הכי טוב שקורה לאדם. הוא נותן לך זמן. זמן שלמנצח אין. זמן לבחון. זמן להתבונן. זמן ללמוד. אין ספק שזו מתנה אמיתית כדי להתחזק ולהתפתח. ההפסד גם גורם לך לחשוב על דברים אחרת. אולי הייתה סיבה שהפסדתי: הימרתי על הסוס הלא-נכון? לא חישבתי נכון את הצעדים שלי? לא הענקתי מספיק משקל ליריביי?
ראש העיר הנבחר הוא הדוגמא הקלאסית לניצול נכון של המתנה שניתנה לו. לפני 5 שנים הפסיד ומאז- למד! הכשיר את הקרקע לניצחון המיוחל. אני מודה, כשנבחר עמדה לי עצם בגרון. הפחד מירושלים חרדית שיתק אותי. עיוור אותי. לא משנאה לחרדים, אלא מאהבה לירושלים מורכבת ולא חד צדדית. מודה שבינתיים הוא מוכיח שהוא בא לשנות. לפתוח דלת ואת הלב. ההפסד האישי שלי הפך בן רגע לניצחון ירושלמי-קולקטיבי. ואולי אני בנאדם שאוהב להסתכל על חצי הכוס המלאה.
אסור לפחד מהפסדים. תראו את שמעון פרס ז"ל. ההפסדים היו מה שהזין אותו להיות הנשיא שהיה לאחר מכן. ביקורת עליו תמיד תהיה, אבל הוא למד מכל הפסד וזה רק חישל אותו. כנ"ל בנימין נתניהו של 1996. כשהפסיד- התרחק מהכל והלך ללמוד. זה הצליח לו. לשניהם.
סיפרתי כבר שאמא שלי תמיד אומרת לי ש'הסבלנות מרה-פירותיה מתוקים' (גם אמרתי לכם שלהקשיב לאמא זה אחד הדברים החשובים בחיים). בכל הפסד שנחלתי, חשבתי על המשפט הזה. פעלתי לאורו וגם אם לפעמים היה קשה לי לראות את זה באותו רגע, הצלחתי לנשום, לישון ולקום לבוקר חדש מלא בתובנות. כמה פשוט.
