מזה קרוב לשנה אני עובדת עם אקים ירושלים. דיירי ההוסטלים קיימו סדנת מלאכה ממש מגניבה בחצר הבית והזמינו את הקהל הרחב להגיע. החצר נתמלאה באורות וצבעים והרבה שמחה בלב. הכל הגיע מהדיירים עצמם.
באחד הימים שהגעתי לשם פגשתי את סיון. סידרתי לה ראיון בערוץ 20 דאז, והיא מיד הגיעה לחבק אותי. היא לא ידעה מי אני, או אולי סיפרו לה, אבל מיד קיבלתי פרץ של אהבה ואנרגיה מהאישה הזו. לסיון יש תסמונת דאון, שזה נורא אירוני כי אין שום דבר "דאון" בבחורה הזו. היא האישה הכי שמחה שהכרתי, הכי מצחיקה והכי מגניבה שיש.
במרץ קיימנו תצוגת אופנה של הדיירים כדי לגייס כספים. שיתפנו פעולה עם הבוידעם והלבשנו את הדיירים. זוג שהם ספר ומניקוריסטית סידר את המשתתפים והמשתתפות יפה ואחת מצוותי הבית איפרה אותם. הגעתי לאירוע והייתי בהלם. האנשים האלה שלבושים בג'ינס וטי שירט, נשים שאוספות את השיער ולובשות מעילים כבדים על גופן, פתאום התהדרו בחולצות מכופתרות, שמלות, עקבים, מכנסיים מחוייטים, חליפות. גם כאן סיון כיכבה, אל תספרו לאחרים, אבל היא לגמרי הפייבוריט שלי. 3 בגדים הבחורה החליפה מבלי למצמץ. היא לא התעייפה ועינטזה על השטיח האדום בטירוף. סיון התאבדה על הצלחת האירוע, אבל לא פחות חשוב- היה לה רצון שנבחין בה. האישה הזו נולדה להיות כוכבת.
כולם מדברים על הילדה נועה קירל שכנגד כל הסיכויים, וחרף הביקורות, עלתה השבוע על הבמה וניצחה ובגדול. סיון היא הנועה קירל שלי. האישה האאוטסיידר שזקוקה, צריכה, ראויה וחייבת להשתלב בחברה ואפילו במקומות הגבוהים.
הקיץ זה קרה. אקים ירושלים ומתחם התחנה הראשונה שיתפו פעולה לראשונה בשילוב הדיירים בקהילה. כמובן, איך אפשר שלא, השחקנית הראשית הייתה חלק מזה. החוג לתיאטרון, בניהולו המבריק של משה, פרסטר, יצא בהצגת מערכונים מקסימה. נכון, זה לא "החאן", אבל זה מקסים ומרגש יותר. גם כאן סיון כיכבה. כשהציגה את עצמה היא ידעה כבר לומר לקהל: אני כאן ואני לא מתכוונת ללכת. הקהל הריע לה מספר פעמים. כוכבת נולדה.
אין הרבה אנשים עם מוגבלויות בסדרות ובסרטים. אפילו בסדרות שעושים עליהם הם די מודרים. לוקחים מישהו שנראה דומה או ליד. איזה במאי או מפיק מצליח לעבוד עם אדם שלא מסוגל לזכור את השורות שלו בעל פה או שפתאום יכול להתפרץ בזעם על משהו או שחייב את שגרת יומו. אבל סיון חריגה, גם בקרב החריגים. וכמוה יש מאות שרק צריך לתפוס בזמן ולקדם אותם קדימה. זה כבר מעבר לשילוב בקהילה, הם נועדו לגדולות.
בתחילת הקיץ משתתפות חתונה ממבט ראשון עשו הפקת אופנה (גם בשיתוף "הבוידעם" בירושלים) למען דיירי אקים ירושלים ואנשים עם מוגבלות בכללי. הכותרת הייתה: "הזדמנות שווה לאהבה". לצערי, בשל לוח זמנים צפוף, דיירי אקים ירושלים לא לקחו חלק פעיל בהפקת האופנה, אז לקראת ט"ו באב לקחנו את עדי וגילי, זוג שהכיר בפעילויות המשותפות, לסרטון טיקטוק שמדבר על האהבה שלהם. כשהצעתי אותם לאייטם טלוויזיוני נשאלתי ישר: "הם ורבליים?" ולמרות שעניתי "כן", נדחיתי. כל כך רציתי שהם יגיעו לדבר. כל כך רציתי לשים אותם בפרונט.
העולם מוכן לדוגמנים ושחקנים ואולי גם נבחרי ציבור שיש להם מוגבלות כזו או אחרת. אם לחה"כ פינטו הצליחו למצוא תקן למתורגמנית צמודה, למה לא סייעת לחברת כנסת עם תסמונת דאון?
אם אנשים עם מוגבלות יהיו חלק בלתי נפרד מהמציאות שלנו על המסך, ולא רק כמושא ללעג או לפחד, אזי תהיה כלפיהם הרבה יותר סובלנות. מדובר באנשים מצחיקים, ישרים ומלאי רגש שצריכים פשוט את החיבוק והיציבות – בדיוק כמו כל אחד ואחת מאיתנו. וכשמעניקים להם את זה? הם מעניקים חזרה. אני זוכה בכל יום להיות חלק מהעשייה למענם, אני מקווה שיום אחד גם החברה שלנו תדע לאמץ אותם כשלה.
