בשבוע החולף בחנתי מקרוב את השאלה: האם ישראל מוכנה לאישה שתכהן כראש ממשלה. התפתח דיון מאד מעניין עם נשים בעלות תפקידי מפתח בחברה, חלקן כבר נעלו נעלי ספורט ורצו את ריצתן בבחירות (מקומיות או ארציות). חלקן כשלו, חלקן הצליחו. כל כך הרבה הנחות קיימות לגבי ייצוג נשים בתפקידים ציבוריים, שככל שמתקרבים באמת לצלחת הפוליטית רואים דברים אחרים מאלה שרואים כשאתה רחוק.
ההנחה הראשונה היא גם המוטעית ביותר: נשים מהוות 51% מהאוכלוסייה ולכן אם נתגייס כולנו נוכל לשלוט בבית הנבחרים הישראלי. ומדוע זו ראייה שגויה? כי זו ראייה שהופכת את כל הנשים למצביעות רגשיות ולא רציונאליות. גישה שלא רואה צרכים שונים לנשים שונות. שרואה נשים כמקשה אחת שהמכנה המשותף שלה הוא מגדרי ותו לא. גישה כזו לא תקדם שום אישה באחוז חסימה של 3.25 (4 מנדטים לפחות).
ההנחה הבאה, שהיא יותר שנויה במחלוקת: שריון נשים יוביל ליותר נשים בתפקידים ציבוריים. ובכן, יש בעיה מהותית עם ההנחה הזו, כיוון שלא כל המפלגות מקיימות פריימריז (בחירות מקדימות לרשימה). אלה שמקיימות משריינות מקומות מועטים (מהעשירייה השנייה ומטה, כמו במקרה "הליכוד") ואלה שלא מקיימות, ממקמות אותן נמוך מאד (כמו ב"יש עתיד" ולאחר מכן "כחול-לבן").
בנוסף, אם נצא מהפוליטיקה הארצית ונרד לרזולוציה המקומית, שריון נשים בשיטת "שליש מהרשימה" או "ריץ'רץ'" למטרת תגמולים, על פי חוקי מפלגות שצצו בשנים האחרונות, יוצר מצב של הכנסת נשים למטרת ניראות בלבד. לא מעט נתקלתי בנשים שלא איכפת להן מהפוליטיקה המקומית והן הסכימו להיכנס למקום שלישי או רביעי ברשימה כמקפצה לפוליטיקה הארצית (דבר שבסוף לא קורה ואז זה הופך קצת לניצול).
אם כך, הפתרון לבעיית השריונים הוא דווקא שינוי תפיסה אצל ראשי המפלגות או המתפקדים במפלגות פריימריז: דבר ראשון- לצבור כוח. אישה שרוצה להיבחר צריכה להראות שהיא מביאה איתה מנדט או שניים לבד. שיש לה היתכנות. שהיא מצליחה להביא מפקד או קבוצות כוח שיתמכו בה. דבר שני- התקשורת הארצית במיינסטרים צריכה לסייע בהפעלת לחץ על מוקדי הכוח, שנכון להיום הם קצת יותר גבריים. אם תהיה על ראשי המפלגות הגבריים ביקורת על ההנהגה הפטריארכלית שלהם, בסוף זה יחלחל.
אפשר לראות, כדוגמא, את מפלגת "העבודה" (ז"ל) ומפלגת "ימינה" שבהן נעשה תהליך טבעי של בחירת נשים לעשיריה, בשל כוחן והשפעתן. איילת שקד, מרב מיכאלי ושולי מועלם (ובעבר גם סתיו שפיר ושלי יחימוביץ) הפכו לנשים החזקות בפוליטיקה ושמן עולה בתקשורת כדרך קבע ומתוקף כך, הן גם זוכות להערכה בציבור הבוחרים שלהן- גברים ונשים כאחד.
הנחה נוספת שעלתה בדיון, אולי יותר תהייה, היא שצריך לשחק במשחק הגברי הקיים כדי להגיע למנהיגה אישה ולא להמציא את הכללים מחדש. זה דיון שלם בפני עצמו שאפילו לי אין תשובות או פתרונות לגביו. אנחנו מסתכלות על מנהיגות קיימות ובעבר שהצליחו לשבור את תקרות הזכוכית (הכלליות או הפרטניות שלהן) ושופטים אותן לפי מערכת פטריארכלית: גולדה מאיר ז"ל, מירי רגב, ציפי לבני לימור לבנת וכו'. לגולדה קוראים "גברית", את מירי רגב מחקה גבר ב"ארץ נהדרת" ולימור לבנת וציפי לבני קיצרו שיער וגיננו לעצמן קול עמוק, על סף הגברי.
בסוף, כששואלים "האם בפוליטיקה יש מקום לנשים?" לא שואלים רק אם אישה בכלל מוכנה להיות במשחק המלוכלך של הפוליטיקה, אלא האם היא צריכה להתייחס לעצמה כאישה. האם למגדר יש באמת חשיבות בבואנו להיבחר או לבחור והאם הדיון לא צריך להיות מוסט, בשנת 2020, לדיון מהותי על מצע, רעיונות וערכים שאת מביאה איתך לשולחן, מבלי להתייחס לעקבים שאת לובשת או לשינוי בצבע השיער שעשית.
