אני לא יודעת לשחרר. זו מיומנות שאני מנסה ללמוד אותה בחודשים האחרונים, עם הרבה סיוע של קבוצות למידה ועזרה מקצועית. אני לא יודעת לומר: "לא איכפת לי, זה לא שלי, שחררי". הן ברמה האישית, הן ברמה המקצועית והן ברמה הלאומית. כן, גם ענייני המדינה הם עליי, איכשהו.
זה לא צריך או אמור להיות ככה, אבל כשאת בוחרת בחיים אקטיביסטיים, אז האכפתיות שלך לפעמים מבלבלת ומתבלבלת עם הגשת עזרה כשמבקשים אותה. עם השנים למדתי קצת לשחרר מאנשים שממש דוחים את העזרה שלי. כאלה שביקשו אותה וגם כאלה שלא, אבל בעיקר מאלה שביקשו עזרה וראיתי שהם לא באמת מסורים לתהליך. שנתתי להם יותר מיד וכתף.
זה היה קורה לי גם במערכות היחסים שלי. כל בעיה של בן הזוג שלי הפכה להיות שלי. לא חושבת שניסיתי להיות אמא שלהם, אבל כן לקחתי אותם כפרויקטים ולא כבני זוג עם חיים אינדיבידואליים משלהם. האקטיביזם מספק, אבל הוא גם קצת משחית. אתה מתחיל לחשוב בשביל אחרים ולהאמין מה טוב בשבילם.
אני רואה את זה גם בפוליטיקה ובכלל בכל ארגוני המלחמה למען זכויות אדם- נשים, נכים, מיעוטים ועוד. באיזשהו אופן אתה כל כך מזוהה עם המאבק שאתה מנסה לתקן את כל העולם, גם כשלא ביקשו ממך. "הוא צריך קול, שידברו בשמו". ובכן, זה נכון בהרבה מקרים, אבל גם טעות גדולה במקרים אחרים.
לימים לקחתי את זה כמקצוע לחיים- דוברת. החלטתי שאני אהיה הקול של אלה שזקוקים לו. התפקיד הראשון שלי היה במשרד הרווחה, אז אפשר להבין את השליחות שהרגשתי כשעסקתי באוכלוסיות הכי קשות במדינה. היה בזה מעט כוח- המילים שלי הן אלה שנתנו את הטון לסיפור כולו. הן אלה ששפכו אור על מקרה, או ההפך- הסיטו את הסיפור למקום אחר לגמרי.
עצם העובדה שאני לא יודעת לשחרר, היא בגלל שהיכולת להיות בשליטה היא מופלאה. עם זאת, השתלטנות מזיקה לבריאות. כמו כל דבר בחיים שאתה צורך יותר מדיי ממנו. כשאתה נהיה אובססיבי לגביו. זה דבר נפלא להחזיק את החיים שלך בצורה מרשימה, וזה דבר אחר לאחוז בהם בלי יכולת לעזוב.
שלא תבינו לא נכון, התכונה שלי הזו, העקשנות לעזור, לסייע, או להציל את המצב, היא גם הברכה הכי גדולה שלי. זו הסיבה שאני טובה בעבודה שלי. זו הסיבה שאני מצליחה לשמור על הקשרים שלי עם אנשים. זו הסיבה שבמשפחה שלי, וגם החברים, סומכים עליי. הם יודעים שלי יהיו הפתרונות, הם יודעים שאני מסוגלת להוביל מהלכים.
באחד הקורסים שעשיתי, לפני שנתיים, מצאתי את עצמי כל שיעור מסדרת מחדש את כל האמצעים הטכניים: המצלמה, הטלוויזיה, המחשבים. הכל. כל פעם שמשהו לא התחבר, אף אחת לא קראה לאחראי או לאחראית במקום- "מורן תעשה". ובשמחה. לא הפריע לי. במהלך הקורס הכרתי מישהי מדהימה, אחת המשתתפות, שבשיחה אינטימית בינינו חלקתי איתה שקצת מעייף אותי לעזור כל הזמן ולהיות שם בשביל אחרים, במקום בשביל עצמי.
היא ניסתה לסייע לי לשחרר קצת מהאחיזה שלי. מהרעיון של לעזור כל הזמן. "תנוחי," היא אמרה, "את ממש לא צריכה לעשות שום דבר מזה". אחת העצות שהיא נתנה לי הייתה שבשיעור לאחר מכן, כשמבקשים ממני עזרה, לסרב בנימוס. מעין תרגיל לאופי הקופצני שלי. נשבעת שזה היה קשה. המבט של המרצה בשיעור הזה, כשסירבתי בנימוס, אמר הכל. היו שם קצת כעס ואכזבה, שהאופי שלי התקשה איתם, אבל לא קמתי.
חוזרת למשרד הרווחה. כששר הרווחה מאיר כהן נכנס ב2013 למשרד הוא הדפיס משפט של גנדי לחדרו: "זכור תמיד את מבע פניהם של העניים ביותר וחסרי הישע ושאל את עצמך אם הצעד הבא שלך אמור לעזור להם". במשך כמעט עשור המשפט הזה מלווה אותי, וגורם לי בעצם להרגיש טוב עם הסיוע והעזרה שאני מגישה. עם זאת, הלמידה העצמית שאני עושה בחודשים האחרונים מלמדת אותי לקרוא מחדש את המשפט הזה.
לא תמיד מבע הפנים הזה מבקש עזרה. לא תמיד מה שאתה חושב שיוצא ממבע הפנים הזה הוא הנכון. לא תמיד הצעד הבא שלך באמת יעזור לאנשים הללו. גנדי מביע חכמה גדולה יותר ממשפט סתמי שאומר: "עזרו לעניים ולחסרי הישע", הוא נותן לך עוד דקה להתבוננות עצמית: "שאל את עצמך", וזה, למעשה, החלק הכי חשוב.
במסע שלי לשחרור, הכלת הטעויות של אחרים ולמידת הסיפוק גם מאי העשייה, אני אזכור לעצור להתבוננות עצמית ולשאול את עצמי: "האם הצעד הבא שלי, באמת אמור לעזור להם?", אבל בעיקר- "האם זה גם עוזר לי?".
