את המסר שאני רוצה להעביר בטור הזה אני גם רוצה להעביר לעצמי. אנחנו מאבדים את עצמנו לדעת ברגעי לחץ ולפעמים זה יוצא לא טוב- באלימות פיסית או באלימות מילולית. בעצבים כלפי הקרובים שלנו, אפילו סתם ככה באמצע הרחוב, ובשרשרת מעשים שאנחנו בטוח נתחרט עליהם אחר כך. המילה "פאסון" מתרחקת מאיתנו ומותירה אותנו מתוסכלים וחסרי כל ישע.
ככל שאתה מתקרב למעלה ונמצא במוקדי כוח, אז הציבור שם לב אליך יותר. גם אם הכוונות שלך הן מטעמי שליחות בלבד ואתה רוצה לעזור ולסייע לתושבים סביבך או לחסרי ישע – אתה עלול למצוא את עצמך למטה מהר מאד. למה? אינטרסים. קרדיט. אגו. אתה תרגיש את הטבעת של אותם בעלי אינטרס מתהדקת סביב צווארך וזה לא יהיה קל. במשחק הזה ינצח רק מי שפיתח עור של פיל וכיס עמוק במיוחד.
אבל יש קרן אור קטנה והיא שקולה לחיוך ואדיבות- שאותם אי אפשר לקנות בכסף. אם בסופו של דבר תצליח להגיע לכמה שיותר אנשים ולעזור להם ולכבד אותם- אתה עלול לרכוש את אמונם מהר מאד. כן, למרות מה שחושבים, עוד לא אבד הכלח על התנהגות מוסרית, ראויה ומכבדת. אנשים אוהבים את החיבוק האנושי, את לחיצת היד החמה ואת המילים הטובות. ואולי יש מי שיודע לזייף את זה והרבה, אבל לא כולם מטומטמים ויש מי שיעלה על זה מהר מאד.
ולמה חשוב להיות אדם? כי גם כשאתה למעלה אז מסביבך יש נשמות טובות שירצו להפיל אותך אם תתנהג בצורה לא ראויה ולא מוסרית. הקלטה אחת לא במקום שלך או של יועץ הסתרים שלך; פרשה מהעבר שתרדוף אותך (וייתכן ותוביל לחקירות) או פליטת פה לא ראויה בסיטואציה הכי לא מתאימה שיש.
ובין האמירות עליך (בפנים או מאחורי הגב) לבין האדם שאתה באמת יש חלל ענק שבו מסתתרת האמת. אני קוראת לזה "חלל האמת"- העשייה שלך בפועל. כל דבר שתעשה, בין אם לטובתך או למען הכלל, בין אם לטוב או לרע, ייכנס לתוך החלל הזה. לתוך המרחב העצום הזה. וזה יגדיר אותך. זה ורק זה יוביל אנשים ללכת אחריך או להתרחק ממך כמו מאש.
אני יכולה לתת אלפי דוגמאות לדמויות שיסבירו טוב יותר את מה שאני רוצה להעביר בטור הזה- ממרים פרץ ועד הנשיא טראמפ. כל אדם שבו נתקלנו- ברחוב או בתקשורת- הוא דמות שאנחנו בוחנים לפי "חלל האמת". הוא יכול לחבק אותך שעה ולחייך אליך ושנייה אחרי להחנות בחנייה של נכים וזהו- הוא איבד את הקסם בעיניך.
והוא (הוא היא) יכול להיות נבחר ציבור או מתמודד במערכת בחירות וכל היום לנשק תינוקות או לפזר הבטחות בחירות כי "רק הוא יכול" לקיים אותן, אבל אז לאיים עליך בתביעה או לקום באמצע ראיון, להרים את היד בצורה מאיימת או לצעוק ולקלל אותך באמצע הרחוב וכאן נגמר הסיפור מבחינתו. הוא איבד קולות. הוא איבד מנדט. הוא איבד לגיטימציה.
אנחנו מאבדים את עצמנו לדעת ברגעי לחץ. ואולי לא כולנו נגיע להיות נבחרי ציבור או מובילי דעה. לא כולנו נזכה להגיע לאלפי בתים בישראל או למאות אלפים בעולם ולהשפיע. אבל כל קול יכול להישמע. כמו במערכת בחירות כך גם בחיים. בעיקר בשנים האחרונות כשהכל בחוץ- ברשת. כל תלונה, כל פוסט, כל חוויה, כל אמירה. הכל שם. השאלה הגדולה היא מה בחרנו לעשות עם הקול שלנו ואיך אנחנו בונים את "חלל האמת" שלנו.
