לא למדנו כלום מהקורונה. בכלל, יש לנו, בעם הזה, איזו בעיית זיכרון קלה- אולי בגלל שיש לנו כל כך הרבה חגים, מועדים וימי זיכרון לזכור בלוח השנה, אז אנחנו שוכחים ללמוד את השיעורים מהם. אנחנו שוכחים לאהוב, אנחנו שוכחים שאנחנו עם אחד, אנחנו שוכחים לשמור מרחק ובכלל- לתת אחד לשני את המקום והמרחב שלו.

כן, ה"אני מאשים" שלי, בנוגע לאסון מירון הוא על כולנו. אנחנו, שמחלחלת בנו תרבות ה"סמוך עליי" ו"יהיה בסדר". אנחנו, שרוצים לקבל את השירות הכי טוב, אבל לא יודעים להעניק אחד. אנחנו, שכבר ממזמן לא מכירים במדינה כזכות, אלא כמובנית מאליה. אנחנו, ששונאים את אחינו רק כי הם מדברים שונה, מתלבשים שונה. אנחנו, שההחלטות שלנו מונעות מתרבות ה"דווקא" או ה"רק לא". אנחנו שממהרים קדימה ולא שמים לב את מי אנחנו רומסים בדרך. אנחנו אחראים ואנחנו אשמים ולא אף אחד אחר.

וכשאני אומרת "אנחנו", זה באמת כולנו- מנבחרי הציבור ועד לאחרון הבגירים בישראל (בעלי זכות ההצבעה). אנחנו לא יודעים לקבל החלטות. אנחנו לא יודעים לחשוב על האחר בבחירות שלנו. הכל מונע מה"כאן ועכשיו"- מה משרת אותי. ככה החקיקה שלנו נראית. ככה ההחלטות שמתקבלות בממשלה נראות. אחד דואג למה שנכון לו עכשיו. ככה התקבלו ההחלטות בשנת הקורונה וככה הן התקבלו גם לגבי הר מירון. הכל ממחשבה צרה של אוכלוסיות יעד. חשיבה על מי מרוויח, אף פעם לא מי מפסיד.

כששמעתי על האסון זה כבר היה בבוקר. פקחתי עיני להודעה מחבר שהיה ער לשמוע את הדיווחים בזמן אמת. אני חושבת רגע איך החבר'ה שהיו שם הגיעו למצב של רמיסה וחוסר יכולת לנשום. למה אף אחד לא עצר כשהילד או המבוגר הראשון נפלו על הרצפה? מדוע לא הייתה מחשבה לעצור במקום ולהפסיק לנוע? לא לנסות להתקדם, לא לנסות לצאת משם. רק רגע לעצור.

שנה קודם לכן ביקשו מאיתנו לשמור 2 מטרים מרחק זה מזה. ואם היו דורשים שהתנאי לעליה למירון יהיה שמירת מרחק של מטר זה מזה, לא הייתם מקשיבים? והשוטרים חסרי אונים, ולכן הם ממזמן כבר לא צריכים לנהל את האירוע הזה, אלא לעשות מיקור חוץ של חברות אבטחה חיצוניות. אחרי שנה של עימותים במוקדים חרדיים עם המשטרה, היה מקום להחליף את המדים הכחולים בכוח אדם אחר. להשאיר את השוטרים לשמירת הסדר הביטחוני במקום ותו לא. הציבור הזה כבר הפסיק להקשיב למשטרה, והיא, מצידה, הפסיקה לנסות.

והתגובות אחרי האסון? יש אנשים שלא האמנתי שקיימים בכלל בעולם שלנו ושיוצא להם כזה רפש ורוע מהפה. אני לא אזכיר שמות כדי לא לתת להם במה. איך אפשר לומר "חבל שלא הלכו יותר"? מאיפה מגיעה בכלל השנאה הזו? ואל תגידו לי "אלה קיצוניים", כי זה לא אנשים קיצוניים. בין האנשים שהתבטאו בפיד שלי (והייתה לי הזכות גם להיפרד מהם כחברים ברשתות החברתיות) היו אנשים שעבדו איתי, קולגות שניהלתי איתן שיחות מעמיקות, רציונאליות. אלה ממש לא אנשים קיצוניים. אז איך?

"כל אדם הוא עולם ומלואו" ואני חושבת על 45 העולמות שנחרבו בלילה אחד. מאחוריהם הורים וילדים, משפחות וחברים, קולגות לעבודה או סתם מכרים. האנשים האלה, חלקם ילדים זכים, השפיעו בדרכים שונות על אנשים אחרים ומותם גדע הכל.

איבדנו כל כך הרבה השנה, אבל אנחנו לא לומדים, וכנראה לא נלמד, מזה כלום. הזיכרון שלנו באמת קצר. וייתכן שאפילו בשני בבוקר, יום אחרי שתמונות הנפטרים יתנוססו בכל כותרת עיתון, זה ידעך. בהתחלה זה יהיה בעמוד הראשון, אחר כך אייטם שלישי ובסוף איזכור קל של מסקנות הועדה שתקום, אם תקום. מי שימשיך לחשוב על האבידות יהיו אלה שאיבדו את היקרים להם מכל. ללב שבור אין ועדות.

תגובות

להשאיר תגובה