14 נרצחי הפיגועים בחודש האחרון לא יחגגו בפסח הזה את החג עם משפחותיהם. זה מספר לא ייאמן, בעיקר כי הייתה תחושת ביטחון באוויר ופתאום היא הופרה. המדינה, הלחוצה גם ככה, נהייתה לחוצה יותר. אנשים בחרדה ולמעשה- הרחובות שוב ריקים.
שנים לא טובות עוברות על מדינת ישראל- המצב הפוליטי השברירי, המצב הבריאותי עם המגיפה העולמית וכמובן, בשגרה-שחשבנו-שאינה-שגרה- המצב הביטחוני: טילים על הדרום; פרעות בנגב ובערים מעורבות ועכשיו- גל פיגועים אכזרי. המצב הזה גורם לשסע אדיר בעם ואנשים מתקשים למצוא את כל הטוב בכאוס הזה.
גם ימי העצמאות האחרונים הפכו לחמוצים מאוד: ב2020 האירוע המרכזי בוטל. ב2021 היינו עם ממשלת מעבר. והשנה- מלבד נשיא המדינה, אנחנו שוב לפני חוסר יציבות. אחד הימים הבודדים בשנה שגורם לנו לאהוב את המדינה, להתרגש ממנה ולשמוח בשביל זוכי פרס ישראל, מדליקי המשואות, החיילים המצטיינים וזוכי חידון התנ"ך- הפך ליום של סימני שאלה על המשך קיומה של מדינת ישראל. עוד שנה שרדנו. ואולי זו רק אני.
רבות דובר על הסיקור החדשותי של הפיגוע בדיזינגוף. לא מעט אזרחים, וביניהם מובילי דעת קהל, זעקו ברשתות החברתיות כי הסיקור גובל בפורנוגרפיה- עד כדי שידור סנאף- של הירי באנשים, הבריחה ומעקב צמוד מדיי סביב כוחות הביטחון באיתור המחבל.
התקשורת לא אשמה. היא הייתה לא אחראית, אבל, בסוף, האחריות המלאה היא של גורמי הביטחון האמונים על שידור תכנים מסוג אלה. יש צורך בחידוד כללי הצנזורה ולא לפחד לעצור כתבים ועורכים באולפנים מלשדר תכנים כאלה. בוא נגיד את זה ככה, דבר כזה לא היה עובר אצל שרון ז"ל.
האחריות האישית חסרה לי גם אצל הפעילים ברשתות. יש הרבה מאוד כתבים עצמאיים שלא כפופים לכללי האתיקה העיתונאית. ברשת סערו צילומי אבטחה ממסעדות, צילומי סטורי פזיזים של הנוכחים במקום ומהתושבים הגרים בסמיכות למקום הפיגוע. אני בדרך כלל בעד הפחתת בירוקרטיה וחופש ביטוי, אבל כשזה נוגע לביטחון המדינה- ובטח ביטחונם של כוחות הביטחון והזכות לפרטיות של הנפגעים- הרי שנדרשת חקיקה המונעת העלאת תכנים כאלה לרשת. אנשים צריכים לגלות אחריות וכל עוד שרי התקשורת, הבט"פ והביטחון מתירים לכל בעל פלאפון ומצלמה לצלם בשטח- הרי שכולנו חשופים לבעיות ביטחוניות רציניות.
ואני חושבת על הרגע הזה שבו משפחות חיפשו את יקיריהן וקיבלו את הבשורות דרך הטלוויזיה. גם ככה בעידן התקשורתי-מדיי היום, אם הוא לא עונה מהר- קרה משהו. את רק מתפללת שקרה משהו פחות נורא ממה שאת מדמיינת. כששני אביצדק, חברתי ז"ל, נרצחה בפיגוע היו שעות ארוכות שבהן היא לא הגיעה לבית הספר. חיפשתי אותה בכל אוטובוס שעצר בתחנה, בכל מונית שהגיעה. הייתי מתוסכלת והבנתי שהיא בטוח הייתה בפיגוע, אבל קיוויתי שאולי היא רק פצועה ותכף נשמע ממנה. אם היו נלווים לחיפושים האלה גם תמונות וסרטונים ויזואליים, יכול להיות שזה היה ממוטט אותי נפשית עוד יותר מהאובדן עצמו.
יש באנגלית ביטוי- overwhelmed- שמשמעותו "מוצפ/ת רגשית". באנגלית זה נשמע טוב יותר, במציאות זה מרגיש רע מאוד. וזו התחושה שלי בימים אלה- שאני מוצפת רגשית. אנחנו אמורים לתפקד כרגיל, להתנהג נורמלי ולהקפיד על החוק במדינה או על כללי נימוס בסיסיים- אבל, האמת היא, שכולנו על הקצה. תוסיפו לכל הבעיות שמניתי בהתחלה גם מצב כלכלי דוחק, ותקבלו מתכון לשיגעון אמיתי. איך לא ניסע כמו משוגעים בכביש? איך לא נדחף ונעקוף בתורים? איך לא נרצה להחטיף כאפה לאדם חצוף לפנינו? איך לא נריב בעצבים וקללות על חנייה? אני לא מגבה את זה, חס ושלום, רק מבינה את זה. אנחנו חבית נפץ -רגשית ופיסית -מהלכת.
אני מאחלת לעם ישראל לקבל טיפול. אני מאחלת שנירגע. אני מאחלת שיבואו ימים טובים יותר. אני מאחלת שיימצאו פתרונות למצבים הביטחוניים, הבריאותיים והכלכליים הקשים שאנחנו מצויים בהם ואני מאחלת באמת לכולנו- חג חירות שמח- מחשבתית ופיסית.
