יש משהו בשנה חדשה שגורם ללב שלי לפעום מהר יותר ולבטן להתכווץ. אולי זו החרדה מהעתיד לבוא. אין לזה קשר לשנת הקורונה שפקדה אותנו, זה קורה לי שנים. כל שנה מביאה את הלבטים והחששות שלה, ברמה התעסוקתית, האישית והחברתית.
כשאדם מלא אמונה, הוא גם ירא שמיים. לא סתם קוראים לחרדים "חרדים". אולי, יותר מכולנו, הם חרדים לגורלם ויראים מהלא נודע. אני מלאת אמונה גם כן. אני מאמינה בישות גדולה ממני שמכוונת את מסלול חיי. מכוונת את מסלול חייהם של אחרים. יש שיקראו לזה גורל, יש שיקראו לזה אנרגיה, יש שיקראו לזה כוח הטבע ויש שיקראו לזה "אלוקים".
אני עוד לא הגדרתי את האמונה שלי, לא יודעת אם אי פעם אגדיר, אבל כשאני מסתכלת במראה אני מבינה שמשם נובעת האמונה. מהבפנים. אחרת איך אפשר להסביר את החיבור בין הגוף לנפש? את העובדה, שכשאני חרדה, הלב פועם מהר והבטן מתכווצת? משהו גדול ממני פועל בתוכי, מניע אותי ומדרבן אותי להמשיך הלאה, או ההפך, לעצור ולחשוב על הצעד הבא.
כשמתחילה שנה חדשה אני לא מפסיקה לחשוב על הצעד הבא. מה הדבר הבא שאני רוצה לעשות ולהתמיד בו. מודה, אני לא מהמתמידים. אני משתעממת בקלות ומתקדמת הלאה לפרוייקט הבא. מעטים הדברים שסיימתי בחיי. אולי זו הסיבה שכעת, כשאני בזוגיות, אני חרדה כל הזמן לעתידה. מנסה לדמיין איך ההמשך יהיה: האם תהיה חתונה? איך הוא יציע (ואם הוא יציע)? יהיו ילדים? כמה? מה יהיה איתם? איך אגדל אותם? במה אני אעבוד? איך זה מתיישב עם המטרות שלי בקריירה?
מבינים? אני לא ממש צריכה יום כיפור לחשבון נפש, אני רואת חשבון-נפש כל השנה. בוחנת ומתבוננת. מנסה לחשב צעדים, ללמוד מטעויות ולהפיק לקחים. זו גם הסיבה שאני מתנצלת בפני אנשים מיד כשאני טועה או פוגעת. לא מחכה עם זה ליום מסוים בשנה. המצפון שלי לא נותן לי. באופן אירוני, גם כשאני רבה עם אדם הלב פועם במהירות והבטן מתכווצת.
התכונה הזו שבי גרמה לי גם להיות ספקנית מאד וחדה מאד כשזה נוגע לאנשים אחרים. אני כבר לא מתמסרת בקלות כמו בעבר. כשפונים אליי אני מיד שואלת "למה?" ומנסה להבין מה מניע אותם. החושים הופכים להיות חדים יותר ואני לומדת כל פעם משהו חדש מאדם חדש או עליו.
מתוך כל זה למדתי לקבל על עצמי חוויות והתנסויות חדשות. כמעט אף פעם לא אומרת "לא" ומוצאת פוטנציאל לשים את ידי על מספר דברים בו זמנית. ככה יצא שהפקתי תערוכת צילום ענקית לרגל שבעים השנים למדינה, ואז סייעתי בהפקת פלאשמוב להעלאת מודעות לאלימות כלפי נשים ומצאתי את עצמי מנהלת מיזם לאקטיביסטיות ירושלמיות, שמילא אותי לא פחות.
אני לא יודעת מה השנה הקרובה טומנת בחובה עבורי, או איך היא תסדר את חייכם שיתנגשו בחיי, אבל דבר אחד אני יודעת- אני רוצה שהיא תביא אותי למחוזות הכי מטורפים וגבוהים שאי פעם הגעתי אליהם. אני רוצה סחרחרה, כמו שהמיזמים הקודמים הביאו לחיי. אני רוצה להתרגש- לטוב ולרע. אני רוצה לפגוש באנשים חדשים, אני רוצה ליזום דברים חדשים, אני רוצה לייצר יש מאין ואני רוצה לעזור עד כדי שינוי אמיתי.
דרך ארוכה לפניי, אני יודעת, אבל אני לא מפחדת מעבודה קשה. אני יודעת שכשמטפסים גבוה, לפעמים דורכים על אבן שמפילה אותך. מכירה את התחושה הזו. אבל כל מה שנותר לי לעשות, כשהלב פועם מהר והבטן מתכווצת, זה לתעל את זה לרעיונות חדשים ולהפוך את השנה הקרובה למשמעותית יותר עבורי. שנה טובה.
