"כפרה עליך". כמה פעמים שמעתם את הביטוי הזה בחיים? בטח ובטח אם גדלתם בבית מזרחי, אבל לא רק, נכון? שברתם משהו? "כפרה עליך", נשבר לך הלב? "כפרה עליך", נשפך חלב או אוכל על הרצפה? "כפרה עליך" (או כפכף עליך, תלוי באיזה מצב רוח אמא…*קריצה קריצה*).
לפני יום כיפור, שתי המילים האלה מתחברות למשהו אחר, עמוק יותר מעוד ביטול שטחי וסתמי. הן נכנסות לתודעה, לרצון הכי אמיתי שלנו: כפרה. כבר אמרתי בעבר: אני לא מחפשת יום לומר בו "סליחה" למי שפגעתי בו, כי אני נוטה לבקש סליחה באותו הרגע ממי שפגעתי בו (המצפון שלי לא מאפשר לי אחרת), אבל אני חייבת את יום חשבון הנפש הזה לעצמי.
השנה יותר מתמיד אני מחפשת כפרה. כפרה אישית, מעמיקה. כפרה משל עצמי. כפרה שמסמלת שחרור ותחילתה של דרך חדשה. כל כך הרבה דברים אצורים בי. כל כך הרבה מחשבות. נטל רב. עומס. אני רוצה כל כך הרבה ומספיקה כל כך מעט. המוח שלי לא מתפנה לדברים שאני באמת רוצה לעשות, לומר.
הבית עמוס בפתקים קטנים שאומרים לי מה לעשות. שבעצם, מכתיבים לי: "לקנות ביצים", "לקנות מזרון חדש", "לשלם לוועד הבית", "לתקן את הדלת במשרד". אף אחד מהפתקים האלה לא אומר לי "תאהבי את עצמך", "תסלחי לעצמך", "היי שקטה", "הכל יהיה בסדר", "תשחררי". תשחררי, כפרה.
כשהיינו ילדים, בדרך כלל זו אמא שהייתה אומרת "כפרה עליך". היום, כשאת בוגרת וגרה לבד, אין כל כך מי שיגיד לך ביום-יום "כפרה עליך". את רוצה שבסוף היום, למרות שלקוח או הבוס נזפו בך, שמישהו יגיד לך "שטויות, כפרה עליך". את רוצה שיגידו לך "כפרה עליך" כשאת לא מספיקה להגיע בזמן לפגישה שקבעת. את רוצה להפסיק להיפגע מבן הזוג ששכח את יום השנה. כפרה עליו.
השנה, בשל המצב, בפעם הראשונה בחיינו, אבא שלי לא עושה עלינו "כפרות". חייבת לומר שזה קצת עירער אותי. תמיד הרגשתי שהוא לוקח עליו את האחריות עליי. זה גרם לי לתחושת ביטחון. אולי זה הזמן שלי לקחת אחריות על עצמי ולפטור אותו מעונשה של זאת. אולי הגיע הזמן שאכפר בעצמי על עצמי.
קשה לי לשאת את המצב הנוכחי. בטוחה שכמוני לא מעט (אם לא הרוב). אני מרגישה כמו באמצע גירושים מכוערים בין ההורים וכל אחד פוגע בי כדי להשיג את המטרות שלו. ההפגנות, הפוליטיקאים, התקשורת. כולם מנסים למשוך אותי לכיוונם ואני נקרעת ורוצה לצעוק. מתחילה להאשים את עצמי במצב. מטפחת שנאה כלפיהם. מקללת. מתפרצת. מאחלת לכולם דברים רעים. מרגישה שאני לא פוגעת בהם, אלא בעצמי.
בשנים האחרונות כשאני מקללת או מתפרצת על מישהו, אז אני בוכה בעצמי. מבינה שאני מבזבזת אנרגיות על כעס ושנאה והורסת את הנפש שלי. אנשים שהפסקתי לדבר איתם מעיקים עליי. יושבים לי במוח ומסרבים לעבור הלאה. "תשחררי,כפרה". מסרבת לשחרר. או שבעצם זה הם שמסרבים להשתחרר משם.
בתהליך הזה שאני עוברת, אני מתחילה להבין את המפגינים. למרות שאני כועסת עליהם מאד, כי אני יודעת שהם לא מוסיפים למצב הנפשי שלי (שלא לדבר על המצב הפיסי מבחינת הדבקות), אני מבינה שהם צריכים את זה לכפרה שלהם. להרגיש שהם עשו משהו ולא ישבו בצד. הם מפסידים כל כך הרבה, אז מה עוד נותר להם להפסיד? אם כבר הם ירוויחו את החברה אחד של השני, ומישהו שיגיד להם "כפרה עליך".
