"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" מספר לנו ספר "ויקרא". מוסיף רבי אלעזר המודעי בפרקי אבות: "והמלבין פני חברו ברבים… אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא". לא חזרתי בתשובה, אבל זה איסור שיש מצב שעברתי עליו לא מעט השנה. בתור אדם פוליטי, עם טוויטר עמוס למכביר ודעות מוצקות עד אין קץ, יש מצב שהלבנתי את פני חבריי ומכריי לא אחת בפומבי. לרוב מחקתי, בעיקר התנגחויות אישיות, אבל כשזה נגע לנבחרי ציבור- הכיתי בכל הכוח.
לפני כמה ימים שאלתי בטוויטר- איך אני יכולה לצום בכיפור כשיש בי את כל הכעס והזעם נגד הממשלה שקמה. מה יקרה למחרת? נשוב לסורנו ונמשיך לכתוב ולומר דברים רעים עליהם? נשמר את הכעס על ראש ממשלה עם שישה מנדטים? על חברי ממשלה מפוזרים? על שרת חינוך מכחישת קורונה? על שר אוצר שמשתלח בחרדים?
כן, אני כועסת. מאוד. לא כי איני יודעת להפסיד- ההפסד צורם, אבל זה לא הפסד רגיל. זו ממש הונאה ולמרות שלא הצבעתי לבנט ושקד, אני מבינה את מצביעיהם שמרגישים שהונו אותם. כאשת ימין אני מרגישה את זה גם.
בשבוע האחרון ראיתי את הפרק התל אביבי של "בואו לאכול איתי" בעונה האחרונה. הייתה שם בחורה בשם אושרית, עונה על כל הסטריאוטיפים של אשת "הליכוד", וזה שיחק יופי ליתר המשתתפים התל אביביים (באופי ובהתנהגות): תימניה, התחתנה מוקדם, מקדישה את חייה לבית ומשפחה, נלחמת במהגרי עבודה ובקיצור, כפי שכינו אותה שם- "גזענית". אלה שהיא לא.
בפאנל המשתתפים היו פיליפינית שנולדה וגדלה בארץ; תל אביבית מרוקאית בחודש רביעי; עשיר רווק בן 50 והייטקיסט בן 36 ואב לשניים. כולם, בדרכם, התנשאו על כל היתר. כולם מיתגו את קייסי, הפיליפינית, על סטריאוטיפים אסיאתיים. ולמרות שגם אושרית נפלה בזה, היא היחידה שהאירה לה פנים, חיבקה אותה, התארחה אצלה בנועם והחמיאה לה על האוכל. למעשה, גם בוויכוחים, כשאושרית הייתה על המוקד וכולם תקפו אותה, היא לא התלהמה ודיברה בנועם. ספק התביישה, ספק לא התרגשה. כך או כך, לדעתי הם הבינו שלצאת עליה ככה, היה לא נכון. חלקם התנצלו, חלקם חיבקו בסוף. כך או כך- סיטואציה שהיה קשה לראות מהצד.
גם הפרק האחרון של ה"שבאבניקים" (המצוינת, יש לציין), עסק בעניין הביוש. "לבייש יהודי שהביא לך עוגה," אומר שם אבינועם לסרי, "זה יותר גרוע מהכול". הקטע עם העוגה, שחוזר אחר כך בשאלת הרב לאו בחידון כ"מקלובה", מוביל את הישיבה לניצחון והסבר מאת הרב להבדל בין רב קהילה לראש ישיבה. "רב קהילה נפגש עם האנשים ועם הבעיות שלהם… ההלכה נועדה בשביל האנשים". הפרק מביא עימו מסר שבו לאו דווקא אלה המחמירים הם אלה שצודקים. דווקא אלה שלא מחמירים, מצליחים לקרב יותר לבבות ולאחד.
עברתי שנה לא פשוטה. שנה מטלטלת רגשית, מעיקה, מאתגרת, מורכבת. שנה עצובה שבה בכיתי יותר מכל חיי. שנה שבה איבדתי הכול בבת- אחת, אבל גם הצלחתי להשיב לי את כבודי ופרנסתי בחזרה. אני מסיימת אותה בראש מורם, עם מעגל חברים גדול יותר ועמוד שדרה חזק יותר.
אני מאחלת לעצמי, וגם לכולכם, שנדע לעצור שנייה לפני שאנחנו מחמירים. שנייה לפני שאנחנו מביישים. שנייה לפני שאנחנו מדברים לשון הרע. שנייה לפני שאנחנו מעציבים אדם אחר. תעמדו על עקרונותיכם, אבל תעשו את זה בפרטי מול אותו אדם ולא בפומבי. הרשת היא לא המקום להתנגח או להוכיח אדם אחר. והכי חשוב- תבקשו סליחה על הטעויות שלכם- לא רק בכיפור. אלא בעת העוול שגרמתם. בתקווה שהשנה יימחקו כל עוונותינו וימלא ליבנו בשמחה אמיתית.
