זהו, אירועי "יום הנשים הבינלאומי" הסתיימו. אנחנו יכולות לחזור להיות סתם נשים רגילות, בג'ינס או חצאית, להתהלך ברחוב או להיות בעבודה ולהרגיש רגיל. ליום אחד נספרנו במיוחד, בין אם במשאבי אנוש ("כמה עציצים לקנות?") ובין אם בנתונים של הלמ"ס (אנחנו מהוות 50.2% מהאוכלוסייה) ובין אם במדדי הפיריון של מדינת ישראל (מה לעשות שיש דבר אחד שרק אנחנו יודעות לעשות?).
אנחנו חוזרת להיות "כמו כולם", אבל לא "יותר" מכולם, כמו שנתנו לנו להרגיש אלפי פרסומות צרכנות מעיקות, וגם לא בדיוק שוות לכולם. למעשה, ברוב המקומות, אנחנו פחות מכולם. אנחנו פחות מנכ"ליות, פחות דירקטוריות, פחות פוליטיקאיות, פחות מרוויחות כסף, פחות בתפקידי הביטחון ופחות בשיח הציבורי. אה, למרות שמצבנו השתפר, אנחנו גם פחות מושמעות ברדיו. הרבה פחות.
לא הכל באשמת המגדר השני. לא כל מינוי או הצבעה עברו דווקא את המין הגברי. יש הרבה עול שמונח גם על כתפיהן של נשים. מחד, אנחנו לא ממהרות להגיע לטופ, עדיין הטייטל "האמא הטובה ביקום" חשוב יותר מ"המנכ"לית המצליחה לשנה זו". מאידך, כשאנחנו מגיעות לטופ, אנחנו מעדיפות גברים לצידנו. יש שיפור קל בכיוון הזה, אבל דרושה עוד עבודה.
הטור הזה כבר הכיל בעבר אלפי מילים על אלימות במשפחה, אלימות כלפי נשים, סרבנות גט ונערות בסיכון, אז אני בוחרת, הפעם, לא לספור גוויות או כחולים בגוף. ועם זאת, בכל פעם שאני חושבת שהתקדמנו צעד קדימה, אנחנו שומעות, עדיין, על רצח על רקע מגדרי או אונס אכזרי. מציאות שבלתי נתפשת.
הדיונים סביב יום הנשים הבינלאומי תמיד נעים בין העצמה מוגזמת לזלזול מוחלט. אני לא רוצה שיתייחסו אליי כסופרוומן, כמו שאני לא רוצה שיתייחסו אליי לסמרטוט. ההתייחסות המגוחכת מכולן היא לנשים כמיעוט. תמיד כשמדברים על ייצוג – במקומות עבודה או בפאנלים מקצועיים או בתקשורת, אז "נשים" הופעת להיות קטגורית מיעוט, במקום להבין שאנחנו לא מיקשה אחת.
לא כולנו וונדרוומן. יש בינינו גם עצלניות, חסרות שאיפות ומתוסבכות. יש גם נשים בינוניות ממש, שחיות את חייהן ולא רוצות לחיות על הקצה, או בקצה. יש גם קרייריסטיות שלא רואות בעיניים. יש גם כאלה שממש רוצות להגשים את החלום להיות אמא במשרה מלאה, ויש כאלה שבכלל לא רוצות את זה.
וכשאנחנו מגיעות לראיון עבודה, אתם לא חייבים לראות בנו ככוח עבודה זול, או כאמהות לעתיד (למרות שאנחנו בנות 24 ורווקות). וזה בסדר גם לוותר על כמה סעיפים בדרישות התפקיד, כדי שיתאימו לנו, כי ייתכן שיש לנו תכונות אחרות שמפצות על זה- כמו מסירות, סדר וארגון, נאמנות ויעילות.
וזה בסדר גם לקחת אמהות לתפקיד, או לא לגמור לנו את הקריירה בגיל 45. וזה בסדר גם לשקול אותנו לפאנל מומחיות בתקשורת ובכנסים, כי קרענו את הישבן להיות הכי טובות בתחום שלנו וזה שאתם בחרתם להשתתף לפאנל, התקבל בכלל בפרוטקציה ומבין הרבה-הרבה-הרבה פחות מאיתנו. או שלא. אבל זה לא חשוב. יש לכם כבר 4 גברים בפאנל הזה.
והאמת היא, שגם לנו נמאס כבר להתבכיין בטורי דעה בחודשי נובמבר ומרץ. וגם לנו בא כבר לבטל את היום הזה בשנה שבו המעסיקים שלנו – ורוב מוחלט כמעט של מנהלות רווחה במשרדים- מביאים לנו מתנות מביכות. ולבטל את הדיונים סביב הייצוג הנמוך שלנו כמעט בכל תחום בחיים. ונמאס לנו להיות סיפורים מעוררי השראה שיתאימו לתקשורת. אנחנו יכולות להיות גם ממש-ממש רגילות ועדיין להיות ראויות לקידום או שדעתנו תישמע במוקדי קבלת ההחלטות. אנחנו לא נשים פעם בשנה.
